הטיול האחרון עם סלופר

01.10.2015

יצאנו לטיול של 4 ימים בארץ. התוצאה - ניקוי ראש וניתוק כפי שלא חווינו מזמן.

החלטנו לנסוע רק המשפחה - אריק, סלופר, אני ובוטנית בבטן. בלי אירגונים גדולים, בלי תאומים, לקחנו אוהל, קרשים, פוייקה, והכי חשוב - את עצמנו. 

התחלנו בשישי בבוקר בנסיעה לכיוון רמת הגולן וישנו על גדת הירדן ליד להבות הבשן. התמקמנו בערב, הדלקנו מדורה, בישלנו פוייקה, אריק ניסה לדוג וסלופר התרוצץ בשימחה. בבוקר קמנו בעצלתיים, הכנו ארוחת בוקר, וישבנו שם עד שנהיה חם מדי. החלטנו לזוז למסלול של נחל חרמון תחתון - מסלול קצר ופשוט שמלא בפינות חמד בהן ניתן להכנס ולרחוץ במים הקפואים של הנחל. עברנו בין הנקודות השונות, נכנסנו למים, עשינו פיקניק - ולמרות שהיו אנשים רבים במסלול תמיד הצלחנו למצא פינה שקטה לעצמנו. סיימנו ונסענו לישון בתצפית ליד תחילת מסלול נחל אל-על, על מנת להתחיל מוקדם בבוקר ולהמנע מהחום.

בדרך אספנו זוג טרמפיסטים. היו אלה זוג צרפתים שביקשו להצטרף אלינו כדי להכיר קצת את ישראל ואת הישראלים. הכנו פוייקה, דיברנו והתווכחנו על פוליטיקה, שכן הבחורה מתנדבת במחנה הפליטים בלאטה. קשה היה לשכנע שאי אפשר לשים את ישראל בלבד בתור האחראית למצב הפליטים ושבאמת יש לנו אנשים מדהימים. הרי יש לנו הכל - מכוניות, אוכל בשפע, בגדים, ציוד, בתים, עבודה וכי חשוב חופש תנועה, חלומות ואפשרות לראות עולם. אנחנו חיים בשפע, ואילו הפלסטיניאים במחנה הפליטים חיים בעוני ומחסור. אבל יש אנשים שיש להם אינטרס להשאיר את המצב כמו שהוא והאנשים הללו הם לא בהכרח ישראלים.

עשינו את המסלול של נחל אל-על, שחינו בשתי הבריכות שמתחת למפלים, עשינו פיקניק במפל הלבן, וכשיצאנו מהמסלול ראנו שאנחנו ליד יקב שאטו גולן. כמובן שנכנסו לטעימות וארוחת גבינות.

לאחר מכן נסענו לדוג בכינרת וישנו על המחצלת בחוץ כדי לצפות בליקוי הירח המלא. בבוקר אריק קם לדוג ולקראת עשר בבוקר הצטרפתי אליו. בילינו שעה וחצי נוספות במים ונסענו הביתה לפני הפקקים של צאת החג.

חזרנו שמחים ומרוצים, בבית אריק ניקה את הדגים ואני בישלתי אוחה - מרק גדים רוסי. 

סיום מושלם לחופשה נהדרת שאיפשרה לנו זמן להיות ביחד, לזרום, להרגע, להתנתק ולהיות ברגע הזה.

הרבה פעמים כשרוצים לנקות את הראש טסים לחו״ל. לפחות ישנו קונצנזוס כזה, כדי באמת לנקות את הראש ולחוות חוויות חדשות צריך להתרחק. והנה דווקא פה בטיול בארץ חווינו ניתוק ושחרור כמו שאני לא חוויתי מזמן. חוויה של הרגע וזרימה כמו שחוויתי רק בטיולים ארוכים בחו״ל כשיש הרבה זמן ולא ממהרים לשום מקום, וברור שהעתיד יסתדר ושלא משנה מה יקרה אני אדע להתמודד עם זה, ושהזמן הנכון לחשוב על זה יהיה אז ובטח שלא עכשיו.

כנראה שזה גם הסוד של הטיול הזה. לא מיהרנו ולא תכננו. לא היה מה להספיק ולא היה לאן לרוץ. הרי הכי הרבה נגיע לפה עוד חודש או עוד שנה. וגם אם לא נראה משהו לא נורא. אנחנו פשוט נחווה ונזכור את מה שיש ולא את כל מיליון האפשרויות שיכולות להיות.

לאט לאט אני רואה שוב ושוב שמבחינתי עדיף לראות ולהספיק פחות, ולחוות יותר. 

והיה פה עוד יתרון עצום שאין בחו״ל - היינו ביחד כולנו, כולל סלופר. כל המשפחה.

משפחה

(נכתב לפני שסלופר מת. לא יכולתי אחר כך לשנות פה אפילו מילה אחת)

הטיול הספונטני שלנו לאתונה

24.9.2015

אתחיל ואומר שבניגוד לרעיון של הפוסט הקודם לא הגענו לשדה ואמרנו אפשר בבקשה כרטיס לאנשהו. קודם כל לא ברור שהדוכן הזה בנתב״ג קיים עדיין, ודבר שני, כפי שציינו רבים, כשמגיעים לשדה המחיר עבור הלוך ושוב יעלה יותר, גם אם זה רק בגלל שאם כבר הגענו לשם, הרי ברור שנרצה לטוס. לכן הזמנו כרטיסים יום לפני, פחות מ 24 שעות, שני כרטיסי טיסה לאתונה לשלושה ימים. אריק גם הספיק להזמין לנו מלון, שמנו את סלופר אצל ההורים, ארזנו מזוודה קטנה, בבוקר הלכנו לעבודה ומשם ישירות לשדה. 

אתונה ממש יפה, ערש התרבות המערבית. נשמע קצת מוזגם - אולי, אבל קשה להתכחש לעניין. העיר מלאה בהיסטוריה, בעתיקות, ואפילו במבנים שהשתמרו כמעט בשלמותם, למרות שמעמדה של אתונה עלה וירד והרבה מהמבנים העתיקים בה נהרסו, הופצצו, נבזזו ושונו למסגדים וכנסיות. כאן התחילה הדמוקרטיה, ועל אבני האקרופוליס התהלכו סוקרטס, אפלטון ואריסטו. כאן התפתח התאטרון וניתן לראות את שרידי תאטרון דיוניסוס המרשים שנבנה במאה ברביעית לספירה. מזג האוויר בקיץ לא אידאלי לניצול כל שעות היום, אבל עם תכנון נכון אין בעיה לבקר בכל המקומות העתיקים בבוקר המוקדם והאחר הצהריים, ואילו את שעות הצהריים החמות לבלות בבית קפה מוצל, במוזיאון הממוזג או בחוף הים. האוכל בסיסי וטעים והאנשים נחמדים.

בטיול הזה היו לי יותר מחשבות על על מדיניות הממשלה ועל העתיד מאי פעם. זה הגיע כנראה בגלל ההריון שאיתו מגיעות גם הרבה מחשבות על העולם שאנחנו מביאים אליו את בוטנית. אולי המחשבות הגיעו גם על רקע המשבר הכלכלי החמור ביוון, הפליטים הרבים הנוהרים לאירופה, הדמוקרטיה שהתפתחה באתונה, ותלוש המשכורת האחרון שלי שבו חצי מהשכר הלך למיסים בעוד שלסבא וסבתא שלי ביטלו הטבות מביטוח לאומי. ביום הראשון אחר הצהריים עשינו סיור רגלי באתונה.

משפט אחד נחרט לי בזיכרון בצורה בולטת. האתונאים שהמציאו את הדמוקרטיה הבינו כבר אז - האויבים הכי גדולים של הדמוקרטיה הם שחיתות ודמגוגיה - אנשים בעלי כח השפעה שבדיבורם יכולים להשפיע על השאר. כבר אז הם ידעו גם מה הפתרון היחיד לשמור על דמוקרטיה - חינוך ומעורבות.

ביום השני נפגשנו עם חברה מקומיים שאריק פגש אותם בחצי יום שהיה לו לפני שנה וחצי באתונה. נסענו איתם לחוף הים, בילינו חצי יום מדהים במים ואז הלכנו לחגוג לאחד מהם יום הולדת במסעדה. דיברנו איתם בגלוי על המשבר. הם ציינו שאחת הבעיות הכי גדולות היא שלא ניתן למצא עבודה ביוון, אלא אם זה מלצרות ועוד כמה דברים הקשורים בתיירות. תעשיה אין, ועסקים קטנים פושטים את הרגל. הממשלה לא שמה כסף לתמוך בעסקים, לפתח עסקים או לפתח חקלאות. כל הכסף שהיה הגיע מהאיחוד האירופי וחברה בני גילנו לא מוצאים עבודה במקצועות שהוכשרו אליהם ונאלצים לעזוב את יוון ולחפש במדינות אחרות. הדלת פתוחה, אבל הם נאלצים לעזוב את הבית. לצערי זה יכול לקרות וכבר קורה גם אצלנו.

ולא פלא שהיוונים לא רוצים לעזוב את הבית - יוון היא מדהימה. האנשים פתוחים ונחמדים, הנופים משגעים, החלק שלהם בים התיכון קר יותר וללא מדוזות, יש היסטוריה, יש אוכל טעים - ירקות טובים, שמן זית טעים, המון זיתים, המון גבינות, ציזיקי, סופלאקי ובשר טוב. אתונה היא אחלה יעד לשלושה ימים, ומהביקור הקודם שלי ביוון, הנוף בהרים הוא אחר לגמרי ודורש ביקור משל עצמו. באיים עדיין לא הייתי. כנראה בפעם הבאה אנחנו נוסעים לקלימנוס. 

מקדשים עתיקים שנשתמרו. האמת זה היחיד בתוך אתונה שהשתמר טוב

הפרתנון - המקדש של אתנה באקרופוליס

העמודים הענקיים של המקדש לזאוס בהחלט מרשימים

המקדשים  ממש כמו שראינו בספרים - רק ב live

הנוף לים

מבלים עם חברים חדשים בים

האנשים באתונה מאוד חמים ומקבלי אורחים

והאוכל פשוט וטעים בטירוף

מתכננים טיול ספונטני

21.08.2015

אני לא ספונטאנית. לפחות אף פעם לא ראיתי את עצמי כזאת. אבל אם הספונטאניות מתוכננת אז סבבה לי.

החלטנו לטוס בחגים, אבל היות והחלטנו חודש לפני החג המחירים של הטיסות היו בשמיים. וממילא לא הצלחנו להחליט לאן לטוס, אריק רצה לארה״ב אבל בגלל ההריון ביטלתי את הרעיון של 10 שעות טיסה. אז החלטנו לצאת להרפתקאה באירופה. במרחק של 4 שעות טיסה. נראה לאן נגיע - להיכן שיהיה כרטיס טיסה במחיר סביר, אולי להיכן שיש חברים ואולי ליעד החדש לשנינו.

האמת תמיד רציתי לעשות את זה. להגיע לשדה ופשוט לבחור יעד, יש לזה הילה של הרפתקאה. מדינה זרה, ולא ברור מה נעשה שם והיכן נישן.

ההסחפות על ההרפתקאה היא כמובן מוגזמת. בעידן שלנו יש טלפונים חכמים, יש אינטרנט, אפשר להשיג מידע ולהזמין מלונות במהירות, יש את המפות של גוגל, ויש לנו כסף. אם דברים משתבשים יש לנו גב כלכלי. ובכל זאת יש משהו מרגש בלא נודע הזה.

אז מה צריך לעשות ומה לוקחים?

בטוח צריך ביטוח נסיעות לחו״ל מראש, במיוחד עכשיו. דרכון, מסמכים רפואיים, כרטיס אשראי, קצת מזומן ביורו, וטלפון עם אינטרנט / שיחות בחו״ל. האחרון מומלץ מאוד. ובגדול זה הדברים הכי חשובים.

חוצמזה - תיק גב קטן, נעליים נוחות להליכה כי אני רוצה גם לטייל בטבע, בגד ים כי מה אם נגיע ליוון דווקא, מגבת, כפכפים, מברשת שיניים, מעיל גשם, חולצה חמה, צעיף (זה שימושי גם בים) וכמה בגדים.

וספר קטן ודף ועט בשביל לרשום מחשבות. וכמובן בן זוג אהוב.

וההרפתקאה מתחילה. 

מתקרבים לסוף הטיול

13.07.2015

אנחנו כבר בסוף הטיול, אחרי גרוזיה, גרמניה, ניו זילנד ותאילנד. אחרי טרקים, טיפוס, אלפיניזם, מפגש עם אבא, נופים מדהימים, תובנות חדשות והרבה חברים חדשים שפגשנו בדרך.

הטיול הזה היה שונה מאוד מהטיול הקודם שלי. הוא היה גם שונה מאיך שדמיינתי אותו. חשבתי שאני אחזור שונה, הרבה יותר חזקה ועצמאית, אחרי הרבה נקודות קיצון וטיולים שיאתגרו אותי ברמות חדשות, בדיוק כפי שקרה בטיול הקודם. הפעם, לדעתי, זה לא קרה. אני לא מרגישה שהשתנתי הרבה. אני יודעת שכשנסעתי הפעם נסעתי מאוד שונה מהפעם הקודמת, הרבה יותר מגובשת בדעותי, הרבה יותר פתוחה לשינוי, כנראה במצב הזה השינוי הוא קטן. בלי שום ספק המפגש עם אבא הביא אותי למקום שקט יותר, סגרתי פינות רבות מהלך הטיול אבל שינוי דרמטי לא קרה.

אולם, כל השינוי שלו ציפיתי בעצמי, קרה לזוגיות שלנו - הקשר ביני ובין אריק קרוב יותר, חזק יותר, אוהב יותר. אנחנו מכירים יותר את הדברים הטובים והרעים אחד של השני, אנחנו יודעים לריב ויודעים להשלים. אנחנו הרבה יותר תומכים ופחות מפחדים על המקום של כל אחד בקשר, וזאת כנראה ההרגשה של עצמאות וחוזק בקשר.

כן, החזרה לארץ כשאין לנו עבודה והרצון שלי לעסוק הטיפול בהרפתקאה מפחידים, כך גם הרחבת המשפחה המתוכננת. אבל אנחנו הרבה יותר חזקים והרבה יותר מצפים ומוכנים לכל הדברים שיבואו.

מדברים. רק שנינו.

החיים הפשוטים בקצחי

נתקענו ומחכים לחילוץ

קצת אלפיניזם

והרבה כיף 

וחברים חדשים

מפגש עם האחים שלי בגרמניה

המולטיפיץ' הראשון בו הובלתי

אריק, אני וקלאודיה - הבית שלנו בניו זילנד

פיינס פורד

חיים פשוטים קיימים גם בניו זילנד

משתגעים בתאילנד

אנחנו

מבקרים את אבא בפעם השניה

13.01.2015

אנחנו שוב בדרך לאבא שלי. לפני הביקור הקודם כתבתי פוסט ובו השאלה היחידה שאיתה נסעתי אליו - האם אתה אוהב אותי? לא כתבתי לאחר מכן על המפגש. אריק כתב פוסט ארוך ויפה על המפגש, לי לקח זמן ועדיין לוקח לי זמן לעכל ולהבין. את התשובה שלי קיבלתי. היא לגמרי כן. יותר נכון, הוא לגמרי אהב אותי גם כשעזב.

עכשיו אחרי כמה חודשים של טיול ותקשורת עם המשפחה החדשה, מתפתחת תמונה קצת יותר אמיתית וכוללת. ובעיקר אני מבינה ומשלימה עם דברים. תמיד קינאתי בבנות שיש להן אבא. תמיד היה נדמה לי שזה פותר הרבה בעיות אם יש אבא, או לפחות מייצר פחות. הייתי צריכה שהוא יגן עלי, אבל זה היה כשהייתי ילדה. היום הוא בטח לא מסוגל לזה וגם אז אני לא בטוחה שהוא היה יכול. 

היום אני יכולה להגיד בלב שלם שאני מאוד שמחה שאמא שלי גידלה אותי. לא שאבא שלי הוא איש רע, הוא איש טוב, אבל אני מי שאני בזכות אמא ויש לי תכונות שאני אוהבת שכנראה לא היו חלק ממני אם גם הוא היה מגדל אותי. הגעתי למקום שקט שבו אין לי מה לדמיין מה היה קורה אילו, אני מעריכה את מה שיש לי ומה שניתן לי ולא הייתי מחליפה את חיי - הדברים הטובים והדברים הרעים שהיו בהם.

היום אנחנו נוסעים לגרמניה רגועים יותר. אין את ההתרגשות של המפגש הראשון. המפגש הזה אמיתי יותר. מרגיש כמו לבקר קרובים רחוקים מאשר לבקר משפחה. אין מה לעשות, קשה לפצות על 23 שנים של ניתוק. המשפחה האמיתית הם אלו שאיתם בילית כל הזמן, בטוב וברע ובשמחה ובעצב. הם אלו שאיתם רבת הרבה והשלמת, הם אלו שיעשו בשבילך דברים ויעזרו לך והם אלו שמחכים כבר שתחזור מטיול של חמישה חודשים ויסדרו את התוכניות שלהם סביב התאריך החזרה שלך. ואתה תעשה את אותו הדבר בשבילם.

בנגקוק והשוק הצף אליו הולכים התאילנדים

חזרנו לבנגקוק בטיסה מקראבי מוקדם בבוקר. חבר ילדות של אריק מסן פרנסיסקו נחת בבנגקוק בלילה לפני והיתה לו טיסה בערב לקראבי. אז היה לנו חצי יום לבלות יחד איתו ועם חברתו, והיות שזה היה שוב הסופ״ש החלטנו להשלים את החובה משבוע שעבר והפעם להגיע לשוק הצף של המקומיים. אבל לא ל damnoen saduak המתוייר אלא זה שלידו ,amphawa, שהוגדר כיעד המועדף ע״י הבנגקוקאים לבילוי הסופ״ש.

השוק הצף נמצא במרחק של כשעתיים נסיעה מבנגקוק. גם פה ההגעה לשוק המקומי לא היתה פשוטה. לקחנו נהג מונית שהבטיח להשאר איתנו עד הערב ולהחזיר אותנו. תודה לגוגל על הדיוק במקום כי הנהג לקח אותנו  כמובן לשוק המתוייר. כשהגענו התנפלו עלינו ורצו מאיתנו 600 באט לאדם לסירה. הבנו שזה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו והתעקשנו עם הנהג שיסיע אותנו למקום הנכון, למורת רוחו ולמרות ההתנגדות שהביע. מאוחר יותר הבנו גם מדוע התנגד כל כך.

הגענו לאמפוואה. אף אחד לא התנפל עלינו ויכולנו לסייר בחופשיות בין הדוכנים. הדוכנים והחנויות פה היו אחרות, היו בשוק הזה הרבה יותר יצירות מקוריות, בובות מיוחדות וחנויות שנראו כמו חנויות בוטיק יחסית לשווקים בהם היינו עד כה. הציעו לנו לקחת סיור בסירה על הנהר. זה עלה 500 באט לארבעתנו בסירה פרטית. לא שהיינו צריכים סירה פרטית אבל החלטנו להנות מהחוויה. אולם כרגיל בתאילנד, אתה מבקש דבר אחד - אנחנו ספציפית רצינו לשוט על הסירה בין הסירות שמוכרות אוכל, ולמרות שאומרים לך יס יס אתה מקבל משהו אחר - כמו סיור של שעה על הנהר. הנופים היו יפים אבל אנחנו היינו על זמן קצוב. הנהג שלנו לא היה מוכן להסתובב, רק כל הזמן אמר יס יס, סיים סיים ולא הסתובב. צחקנו, נרגענו והבנו שזה מה יש. בסוף הגענו גם ללשוט בין סירות האוכל, להנות ממאכלי הים המגוונים, לטעום סרטנים ברוטב קארי ולנסות להבין האם השיפוד הוא אוינק אוינק, קוקוריקו או חיה עם צלילים אחרים. סיימנו את השייט בסירה והמשכנו להסתובב בחנויות ברגל. 

בזמן השייט בסירה התקשר הנהג שלנו ואמר שהוא חייב לחזור לבנגקוק ושהוא לא מחכה לנו. לא יכולנו לחזור וגם ככה קבענו איתו ליותר מאוחר אז הנחנו שכשנצא נתפוס מונית. כשיצאנו מהשוק ניסינו להבין היכן יש מוניות. היות ולא היו הרבה תיירים בשוק גם לא היו הרבה אנשים שהבינו אנגלית. ויותר מזה, אף אחד לא יכול היה להגיד לנו היכן יש טקסי. הלכנו לצד שבו הוריד אותנו הנהג אבל לא היתה שם אף מונית. שאלנו אנשים וסימנו לנו ללכת לכיוון השני של השוק. עברנו, אבל גם שם לא ראינו אף מונית. פה כבר התחלנו לדאוג. לא ראינו גם מוניות עוברות אלא רק מכוניות פרטיות והבנו שבאמת הגענו לשוק של המקומיים. אז גם הבנו את ההתנגדות של הנהג שלנו, שקיווה כנראה לאסוף נוסעים נוספים בזמן שאנחנו מבלים בשוק ואילו פה אף אחד לא צריך מונית.

ניסינו להבין אם כך איך מגיעים לבנגקוק. הזמן התחיל ללחוץ ולא הבנו איך חוזרים. הצביעו לנו על אוטובוס ואמרו בנגקוק. אוטובוס זאת מילה גדולה למכונית עם אחורה המיועד לכשמונה אנשים בישיבה, ועוד שמונה בעמידה. מה שכן כולם מצטופפים בשימחה כדי שיהיה מקום לכמה שיותר אנשים. אריק התישב מקדימה ליד הנהג בנסיון להבין לאן נוסעים וכמה זמן זה יקח. אבל בתאילנד במקומות כאלה עדיף לדבר קצת תאית, או לפחות שיהיה לך הרבה זמן להנות מהחוויה. מהר מאוד הבנו שהאוטובוס הזה הוא אוטובוס פרברי שעובר בכל מיני כפרים מקומיים. החלטנו לרדת בכפר הראשון. אריק הבין מהנהג שפה נצליח למצא טקסי. היינו התיירים היחידים באותו כפר, וגם לא עיניינו יותר מדי את אנשי המקום. טקסי פנוי לא היה בנמצא, הכי הרבה טוקטוק שאינו מסוגל להגיע רחוק. אחרי כחצי שעה של חיפושים ונידודים הצלחנו להבין שישנו מיניבוס ישיר לבנגקוק. שיוצא כשהוא מתמלא. למזלנו זה קורה די מהר וככה הצלחנו להיות בדרכנו אם כי במסע שהיה נראה ללא כל תכלית. שעה וחצי בדרך לשדה לפי גוגל, ועוד שעה וחצי הטיסה ממריאה. לחברה היו תיקים בשמירות חפצים וכמובן שצריך עוד לעשות צ׳ק אין. 

פה באה הדילמה הגדולה - האם לבטל את הטיסה מראש ולקחת אחת יום למחורת, למרות שיש כבר מלון מוזמן שמכיל חפצים שמחכים לחברה, או לנסות להגיע לשדה ולקוות לטוב. הם החליטו שהם מנסים - ואכן ירדנו בריצה מהמיניבוס ברחוב הראשי בבנגקוק, מצאנו להם מונית והם הספיקו להגיע לשדה עשר דקות לפני ההמראה. עשו צ׳ק אין וטסו לקראבי.

החוויה בשוק היתה מדהימה. גם הכפר הלא ברור שאליו הגענו. אני מאוד ממליצה להגיע דווקא לשוק הזה. אבל קחו לכם זמן, סבלנות ואורח רוח. מי יודע מה יהיה. בטח היינו נהנים גם קצת בכפר אילו היה לנו זמן.

למחורת היום השלמנו סידורים - שלחנו חבילה, הלכנו לעשות קניות ב MBK, הקניון-שוק הענק, קנינו קצת שטויות ומזכרות, ארזנו את התיקים ויצאנו בערב האחרון לשתות 3 ליטר צ׳אנג רק שנינו.

תאילנד היתה מקסימה, חוויה אחרת לגמרי מהחוויה שהיתה לי לפני שבע שנים. התאהבתי בבנגקוק, שממנה ברחתי אז. אז ברחתי מהחוויות החדשות, השונות, ואילו היום הן ממלאות אותי ונותנות לי השראה.

באינטימיות עם חברים

מתחילים בהפלגה

בודהה

אוכלים מהסירה

יאמי

ממצים עד הטיפה האחרונה

בנגקוק

בנגקוק פשוט יפה. משום מה כשמחפשים באינטרנט עצות של מטיילים על תאילנד, כמעט כולם אומרים שהזמן לבנגקוק זה בסוף הטיול כדי לעשות קניות, וחוצמזה אין מה לעשות בה. האמת זה משהו ששמעתי גם מהרבה חברים.

אז אני רוצה לתקן את הרושם הזה- בנגקוק מהממת! והשווקים זה לא רק בשביל קניות, זאת חוויה בפני עצמה.

זאת עיר מאוד מודרנית וכל מה שתחשבו שבא לכם לעשות בטוח תמצאו.

אנחנו בילינו יומיים בבנגקוק בתחילת הטיול ויומיים בסוף וזה לא מספיק. לא הספקנו לראות כלום. 

הגענו בסוף השבוע, בשבת בערב, כך שהיה לנו רק את יום ראשון לחוויות סוף השבוע. בסופי השבוע השווקים של בנגקוק מתמלאים. ישנם שווקים שפתוחים רק בסוף השבוע, אבל גם באלו בפתוחים באמצע השבוע, אם תבואו בסופ״ש תגלו פינות שפשוט לא קיימות בימי העבודה. 

המטרה הראשית שלנו היתה להגיע לשווקים שאליהם באים המקומיים, אולם בביקור הראשון שלנו זה לא צלח. קודם כל נראה שהתיירים והמקומיים מגיעים לאותם המקומות, ודבר שני כולם, כולל התאילנדים,ההפנו אותנו לשוק הגדול של סוף השבוע - צ׳טוצ׳נג.

בשוק יש הזדמות טובה לטעום הכל מהכל. באיזור האוכל יש המון דוכנים של פירות ים, דגים, פד תאי, שייקים - הכל. בנוסף ישנן מסעדות קטנות, לרוב עם שולחנות ארוכים ויושבים שם עם מי שבא. ויש כמובן אנשים שעומדים במקומות שונים בשוק ומוכרים גלידה, ממתקים, פירות, אגוזים - אין לזה סוף. ראינו בחורה יושבת ומקפלת ליים, אגוזים ועוד משהו בתוך עלים. הנחתי שיהיה לזה טעם שמזכיר עלי גפן ממולאים. אבל פה היתה הטעות שלי - לתאילנדים יש חיבה מיוחדת למתוק וזה היה מתוק בטירוף. אבל אם כבר התחלנו עם ממתקים אין סיבה להפסיק. הדבר הבא בתור היתה גלידה - מוגשת בתוך חצי קוקוס. את הקוקוס אפשר לגרד מהדפנות ולהוסיף לגלידה ובנוסף אפשר לבחור תוספות - אורז מתוק צהוב או ירוק, תירס, קוביות שחורות של משהו, קוביות ורודות של משהו ובוטנים - כל התוספות מתוקות והחוויה הזויה קצת לטעם הארופאי, ועם זאת טעימה בטירוף. אחרי כשעה נהיינו רעבים שוב והחלטנו לנסות את מה שהתאילנדים עמדו בשבילו בתור. זה היה נראה מבטיח מאוד - משהו שנראה כמו כדורי מלון, וכדורי ליצ׳י ועוד משהו לא מזוהה, עם חלב כלשהו וסירופ ורוד - אני הנחתי שזה מלבי. אומנם צדקתי בזה שהמאכל מתוק אבל הטעם לא הזכיר שום דבר חוץ מהרבה סוכר עם ג׳לי ועוד הרבה סירופ סוכר. ישבנו טעמנו והבנו שזה לא בשבילנו.

בסוף היום נכנסנו לאחת המסעדות. החלטנו שהפעם צריך אוכל ואנחנו לא מסתכנים יותר עם דברים שאנחנו לא מכירים. אז הזמנו סלט פאפאיה, עוף בקארי וכמובן שני טייגר. זה היה העוף בקארי הכי טעים שאכלנו. דיברנו עם בעל המסעדה. במהלך השבוע הוא עובד כטכנאי של ציוד מחשבים ובסוף השבוע הוא מבשל - זאת האהבה שלו, ומרגישים את זה בכל ביס.

החנויות בשוק קטנות ומגוונות. ואפשר למצא שם מה שאפשר למצא כמעט בכל שוק בתאילנד - בגדים, תיקים, נעליים, טלפונים, מוצרי אלקטרוניקה, כלים לבית, תמרוקים, מזכרות ועוד ועוד. אפשר גם למצא לא מעט יצירות אומנות. האומנות האורבנית בבנגקוק חוגגגת. בשוק ישנו רחוב שלם של גלריות של אומנים מקומיים עם יצירות מדהימות. שווה להכנס לראות ולדבר עם האומנים המקומיים.

גלידה - מוגשת בתוך חצי קוקוס. אפשר לבחור גם תוספות -
אורז מתוק צהוב או ירוק, קוביות שחורות של משהו ובטונים

עלי גפן ממולאים
בגירסת המתוק מתוק

מלאבי? כי זה שוב מתוק

אומנות אורבנית

ממקום למקום התניידנו בתחבורה ציבורית. אומנם הטוקטוק הוא אמצעי תחבורה מפורסם, ואכן חוויה חובה - לנסוע בכבישים עמוסי מכוניות בטוסטוס של שלושה גלגים + עגלה, אבל מעבר לחוויית החובה אין בזה שום צורך. התחבורה הציבורית מאוד נוחה, היא מחברת בין כל המקומות המרכזיים, היא זולה (15 באט לשניים במקום 150 על טוקטוק) ומאפשרת לראות את העיר מזווית אחרת. התאילנדים מאוד נחמדים ועוזרים וגם גוגל מסייע לנווט ולהבין איזה אוטובוס לקחת. חוץ מהאוטובוס יש גם סירת מנוע על הנהר, היא עוצרת בתחנות ספציפיות אבל כל התחנות קרובות לאיזורי אטרקציה - הקוואסן, ארמון המלך, מקדש בודהה, צ׳יינטה טאון ועוד. קרוב לוודאי שבתור תיירים יציעו לכם לעלות לאונייה פרטית או אוניית לוקסוס לתיירים. היא עולה פי חמש לפחות ועושה את אותו הדבר.

ביום השני בבנגקוק החלטנו לבלות באתרים. יום שני - היום הראשון בשבוע. בבוקר כל הרחובות שקטים, הבדל עצום לעומת הבלאגן של הסופ״ש. התחלנו במקדש שסמוך לרחוב הקוואסן. מהרגע שנכנסים למקדש יש אווירה של קדושה. התאילנדים באים להתפלל, לשים פוג׳ה, ולהבעיר קטורת. סיירנו במקדש והשקט של תחילת השבוע התחיל לעטוף אותנו. המשכנו בדרכנו לסירה, דרך איזור של מנזר, ולקחנו את הסירה לעבר ארמון המלך ומקדש הבודהה מאזמרגד.  

ארמון המלך הוא מקום מהמם ביופיו ולדעתי זהו ביקור חובה. רק תזכרו להגיע בלבוש מכבד - הכניסה בשורט וגופיה אסורה. המחיר עלול להראות גבוה יחסית לדברים אחרים בתאילנד אבל אם תשבו אותו לכל מוזאון באירופה הכניסה עולה פחות. העיצוב במזרח שונה לגמרי מהקרירות בעיצוב של המערב. הכל מצופה בזהב ואבנים בוהקות. מלא פסלים מצויירים ודמויות מושקעות עד הפרטים הקטנים. פרחים, קטורת וצבע, עוד צבע ועוד המון המון צבע משתלטים על הכל. ישנם קירות שלמים המוקדשים לסיפורי בית המלוכה, מאויירים לפרטי פרטים של הבעות פנים, ומוגזמים משהו מבחינת הדמויות. המקום מרגיש קצת כמו אגדה ואפשר לבלות במקום שעות.

שקט ושלווה בתחילת השבוע

פסלי ענק מלאים בפרטים

משתאים ומתפעלים

פרטים ואבנים בוהקות

כמו באגדה - אפשר לבלות פה שעות