יום שני, 29 בספטמבר 2014

המפגש עם אבא

23.09.2014


אנחנו עכשיו בדרך לגרמניה. מה שאומר שהיום בצהריים אני אפגוש את אבא שלי שאותו לא ראיתי 23 שנים ושאיתו גם לא דיברתי 23 שנים עד לפני כשלושה חודשים. לפני שלושה חודשים אריק שכנע אותי שכדי לפתור את הבעיות שיש לי עם/לגבי אבא שלי, כדאי שאני אתקשר ואדבר איתו. הוא מצא את הטלפון שלו ואני התקשרתי. אחרי טריק נוסף שאריק עשה כשהוא הזמין טיסה לגרמניה, הוא הצליח לשכנע אותי שאפשר לנסוע לבקר את אבא כי אבא שלי אמר שהוא דווקא היה שמח אילו היינו באים לבקר אותו.
אז אני לא יודעת מה יצא מהמפגש. אנשים רבים, כולל אריק, חושבים שיש לי מלא שאלות לשאול אותו ויש הרבה דברים שאני לא יודעת ובגלל חוסר הודאות אני מסתבכת עם עצמי. 
האמת יש לי רק שאלה אחת - אתה אוהב אותי?

אני חייבת להגיד שאני כועסת עליו. לפחות כעסתי הרבה שנים. כעסתי על כל מיני דברים - על זה שהוא עזב אותי ואת אמא, על זה שהוא לא שמר על קשר כשגדלתי, על זה שהוא לא הגן ולא שמר עלי כשהייתי צריכה את זה, והייתי צריכה את זה, ועל זה שכשחיפשתי אותו לפני 13 שנה הוא לא ענה ולא הגיב.
בטוח שלכל אחד מהדברים הללו יש הסבר הגיוני שקשור ביחסים של אמא שלי ואבא שלי, שקשור בנסיבות ואולי קשור באישיות של אבי. החיים הם מורכבים וממרום 31 השנים שלי אני מבינה שלפעמים אין ברירה טובה אלא יש ברירה פחות גרועה. אבל זה לא משנה כל כך, כי כשהייתי בת 3 והוא עזב היה לי הסבר אחד בלבד לזה - הוא לא אוהב אותי. ומפה כבר התחלתי לבנות את תפיסת עולמי והפרשנות שלי של העולם נבנתה על האקסיומה הזאת. אז עם כל הכבוד להסברים לכל מיני שאלות, יש רק שאלה אחת שמעניינת כי עליה ביססתי את השקפת עולמי.  

במהלך השנים הצלחתי לשנות הרבה מהאמונות השגויות שלי שנבעו מהאקסיומה הזאת. אבל עדיין היה משהו לא פתור. לא הצלחתי להפריך את האקסיומה הבסיסית הזאת. הייתי מצליחה גם ללא הביקור, אבל היה לוקח לי יותר זמן. 

אבל גם לא צריך להיות דרמטיים כל כך.  האמת ששיחות הטלפון עד כה הראו לי שאבא שלי אוהב אותי. 
אז המפגש עצמו יהיה בטח רגשי ומעניין. יש לי אחים למחצה חדשים. אני אעדכן בקרוב.







יום שישי, 26 בספטמבר 2014

הקזבג וכמה מחשבות על תכנון

אני לא יודעת מה גרם לנו ללכת לטרק הכי קשה שעשינו בגרוזיה ללא תכנון מתאים. אולי זאת ההתרגשות, אולי כי סמכנו על המדריך, אולי כי היינו מוגבלים בזמן בהתאם לשאר התוכניות שלנו, בכל מקרה פישלנו בתכנון העליה.
הטרק הכי קשה שעשינו בגרוזיה הוא העליה לקזבג. היה ברור מההתחלה שזה הולך להיות הטרק הכי קשה, פשוט כי מדובר באלפיניזם, וגם אם לא מדובר במסלול טכני בכל מיקרה הולך להיות קר מאוד, ארוך, מתיש פיזית ובוחן את כח הרצון. אז ההגיון דורש לתכנן כזה מסלול ובפרט לתכנן מה לקחת. אנחנו שכרנו נעליים וציוד לקרח, ארזנו בגדים חמים, שכרנו מדריך שהתברר כגרוע ברמות על אבל את זה גילינו בדרך, לקחנו יום ספר לעליה, צימצמנו בכמות ציוד כדי להקל על התיק ובאמת שלא לקחנו ציוד או בגד שלא היה לנו צורך או שימוש בו, אבל לא תכננו מה אנחנו לוקחים לאכול! 

זה משהו שאנחנו מאוד טובים בו. אנחנו מחשבים בדיוק ממש טוב מה אנחנו לוקחים לאכול כדי לא לסחוב משקל מיותר, במקרה הכי גרוע נאכל פחות. ואילו פה סמכנו על המדריך. שאלנו אותו מה כדאי להביא מבחינת אוכל. החשד ביכולת שלו לארגן משהו היה צריך לעלות כשהוא החליט שצריך שלוש שקיות מרק אינסטנט לאדם ליום! ותפוחים - לא פחות ולא יותר מ 3 קילו תפוחים כי זה מאוד מרענן. אז נכון שתפוחים זה מאוד מרענן, אבל לסחוב 3 קילו תפוחים לחמישה ימים במיוחד כשמדובר בעליה של כ 2 ק״מ ביום הראשון זה טימטום שאמור היה להדליק אצלנו נורה אדומה. טעות שהיא לגמרי שלנו כי קנינו אוכל בלי לעצור דקה ולחשב מה אנחנו אוכלים בחמישה ימי טיול ופשוט להוסיף עוד כמות של בנאדם אחד. התוצאה היתה שסחבנו אוכל שיכול היה להספיק לנו לשבועיים לפחות ובמשך 3 ימים האכלנו מלא אנשים ועשינו ארוחות ענק. והכי מצחיק - לא לקחנו אלכוהול כדי לצמצם במשקל.

מילא העיניין הזה שלא נועדתי להיות סוס מסע, אבל בגלל המשקל הכבד בעליה למטאו לקח לנו הרבה זמן לעלות, היינו איטיים בהרבה מהקצב הרגיל שלנו. נוסיף לזה את העובדה שיצאנו מאוחר כי התחלנו בבוקר בטביליסי וחלק מהיום לקחה ההגעה, הגענו ללחצות את הקרחון שלפני המטאו שעתיים לפני החושך. הבעיה היתה שמעבר לצורך לסיים את החציה באור, בשעות הללו מזג האוויר לרוב גשום. לנו היה גשם עוד מלפני העליה לקרחון, ואז הגשם התחלף לברד. היה קור אימים, הידיים קפאו. לפני העליה לקרחון החלפתי למכנס הגורטקס שנרטב כולו, אבל לפחות לא קפאתי. אריק לעומת זאת לא החליף - הוא היה במכנס טיולים דק ספוג במים כאשר רוח חזקה נושבת והטמפרטורה קרובה לאפס, על קרחון. הידיים שלו קפאו, ובטח גם איברים אחרים. נאלצנו למהר כי גם לאחר שעברנו את הקרחון, בגלל שהיינו קפואים, היינו חייבים לעלות מהר. אבל בגובה 3600מ׳ כבר קשה לנשום, קשה לעלות ובטח קשה לעשות את זה עם 15 קילו על הגב. כשהגענו למטאו היינו גמורים. הורדנו את כל הבגדים הרטובים, הצלחנו למצא כמה דברים יבשים ואריק הלך לחובשת כדי לטפל בידיים שלו שקפאו לגמרי.

למחורת בילינו את רוב היום בלייבש את הבגדים שלנו שנרטבו לגמרי. היינו צריכים אותם לעליה להר ולכן לא יכולנו לעשות כלום לפני שהבגדים היו יבשים. ישנו רוב היום. בערב עשינו עליה קצרה להתאקלמות אבל בגדול איבדנו יום בגלל תכנון לקוי. היינו עייפים ואותי אישית החוויה הזאת הפחידה. בעליה בקושי הצלחתי לנשום, היה קר ורטוב והדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה לחוות את זה שוב. למזלי עליית ההתאקלמות היתה יפה, לא היה לי קר והצלחתי להרגע. הלילה השני במטאו היה הלילה הראשון שיעדנו לנסיון עליה להר, אבל פחדתי ולא סמכתי על המדריך. לכן בלילה כשהמדריך אמר שלא כדאי לעלות בגלל מזג האוויר, העדפתי לא ללחוץ עליו לצאת בכל מיקרה. פשוט לא סמכתי עליו ועדיין לא הייתי בשיא כוחי. באותו לילה כל הקבוצות עלו, מלבד אנשים שהגיעו למטאו באותו יום. היה מזג אוויר אידאלי לעליה. יום יחיד אחרי רצף של ימים עם מזג אוויר רע. ביום שאחרי כבר ירדנו 300 מטר לפני הפיסגה בגלל סופה.

אני יכולה להאשים מפה ועד להודעה חדשה את המדריך, אבל בסופו של דבר אני מרגישה שפישלתי בדבר שאני ממש טובה בו. לתכנן כמה ציוד צריך לקחת. ואני יכולה לכעוס על המדריך, אבל זאת בסופו של דבר היתה האחריות שלי ושל אריק לדאוג לתכנן את המסלול בהתאם ליכולות שלנו. זה אחד הלקחים שלי מהטיול הזה.




עם תיקים כאלה היינו צריכים לחשוד.
התיק שלי בגודל שלי!!!
על הקרחון. לא מבינה איך היה לאריק את הכח לצלם.
אגב שימו לב למכנס הורוד של המדריך, זה פאטה - אל תלכו איתו!


יום חמישי, 25 בספטמבר 2014

הקזבג

הקדשנו חמישה ימים לעליה על הקזבג והירידה. היו הרבה חוויות בחמישה הימים הללו, היום הראשון היה מאוד קשה הגענו רטובים קפואים ומותשים למטאו, היה לנו מדריך שפשוט לא ידע מה הוא עושה או את הדרך, היו לא מעט אנשים מעניינים שפגשנו במטאו, היו נופים מהממים, היתה את העליה עצמה וההחלטה שנרד למטה לפני הפיסגה בגלל מזג האוויר. אבל הכי משמעותי מבחינתי בכל החמישה ימים הללו הוא שאריק ואני התקרבנו עוד.

קשה להגיד מה היה מיוחד דווקא בטרק הזה שגרם לנו להתקרב עוד יותר, הרי גם ככה אנחנו מאוד קרובים וזה לא הטרק הראשון שלנו יחד. אבל זה כנראה בגלל שהיינו חייבים מאוד לסמוך אחד על השני. כנראה גם בזכות אריק שתמך בי ברגעים שהיו לי ממש קשים ומפחידים, אחרי הקרחון, בהם החלקתי ולא הצלחתי ללכת והוא היה שם סבלני ותומך למרות שהוא קפא מקור. אולי זה גם בזכות ארוחת השישי הגדולה שבישלנו יחד, ואולי דווקא בזכות השיחה המאוד כנה ורגשית שהיתה לנו אחרי שלא יצאנו בלילה השני. ואולי יותר מכל החוויה הזאת של ללכת יחד קשורים ולחכות אחד לשני ולעזור, וההבנה הזאת שאם יורדים מטה אז ביחד ואם עולים אז ביחד, ואם קופאות לי הידייים אז יורדים מההר. כל אלה ביחד קירבו בנינו עוד יותר.

בכל מיקרה היו נופים נהדרים והיה ממש כיף. למרות המסקנות שלי מהפוסט הקודם על הטעות שעשינו בתכנון העליה, כל החוויה היתה מדהימה. אנחנו נחזור לעלות על הקזבג באחת מהפעמים הבאות שנסע לגרוזיה. ובטוח נסע עוד כי פשוט התאהבתי במדינה, באנשים ובנופים.


תמונה עם המדריך.
ההמצלה שלי היא *לא* ללכת עם פאטה

כנסיית גרגטי
אחת משלושת הכנסיות הכי קדושות בגרוזיה








קשורים אחד לשני
הקזבג
אנחנו בדרך לשם


ככה קיטס נראה לפני החלטנו לרדת מההר

וככה אנחנו נראנו.
האמת לא זכרתי שחייכתי כל כך

זה בעצירה הלפני האחרונה. בעצירה האחרונה כבר לא הסכמתי לצלם כלום!
רציתי למטה

הענן הזה כיסה את הפיסגה

וככה נראתה הפיסגה אחרי שהיינו כבר למטה

זריחה



בדרך למטה


יום שני, 22 בספטמבר 2014

הפחד המתגנב

06.09.2014


שוב עלה לי הפחד הזה של מה בדיוק אני הולכת לעשות כשנחזור לארץ. למען האמת הפחד הוא לא סביב מה אני הולכת לעשות. את זה כבר החלטתי, אני הולכת לעשות טיפול ברפתקאה וקואצ׳ינג. הפחד הוא סביב האם אני אצליח לעשות את זה, האם אצליח להיות טובה. כי נכון לעכשיו אני לא מטפלת וגם אני לא קואצ׳רית וגם כאשת שטח אני לא הכי טובה. אז למה שאני אצליח בכלל לבנות עסק מצליח במשהו שאין לי שום הכשרה אליו. אני גם כבר בת 31, כלומר עוד מעט אני רוצה להרחיב את המשפחה וזה לא הזמן הכי קל לבנות קריירה.

אז הפחד הזה התגנב לו לאיטו. הוא לבש צורה מוזרה של שריר תפוס, אחר כך סתם מצב רוח רע שאינו ברור, הוא היה גם בחלומות מוזרים בהם פעם אחת נלחמתי בעזה ופעם נוספת הייתי בסדנת מדע בוויצמן ולא הצלחתי להתחבר לאנשים. שני החלומות הללו לא קשורים אלי.

בלילה הגענו לקצחי, כפר נידח ליד צ׳יאטורה בגאורגיה. הגענו לבית מטפסים קטן שרוב הזמן ריק ומדי פעם גרים בו מטפסים. יש הרבה קורי עכביש בפינות והתיקרה קצת מתפוררת אבל מעבר לזה הבית ממש חמוד. יש גז, יש תבלינים, יש כמה מיטות, יש אור שצריך לחבר בצורה ״פירטית״ כי ה״רשויות״ לא מוכנות לחבר אותך אבל מוכנות שתשלם, ויש נביעה מטר מהבית שזה מקור המים של הכפר.

והאמת שפה כבר ישנתי טוב יותר. פה כבר ברור לי שאני אצטרך לחזור, להשיג הכשרה פורמלית מתאימה, ופשוט לעשות את מה שאני רוצה.
אז מה עם זה מפחיד. זה לא נראה בלתי אפשרי.


יום שישי, 19 בספטמבר 2014

החיים הפשוטים

החיים הפשוטים בקצחי היו פשוט נהדרים.
קיבלנו מפתח לבית מטפסים בקצחי העליון, כפר קטן ליד צ׳יאטורה. רוב הזמן הבית עומד נטוש ומדי פעם מגיעים מטפסים לישון בו או לעשות שם קמפינג. הבית עצמו חמוד מאוד ואחרי שנקינו אותו מעט, הסרנו את קורי העכביש וגם סידרנו לעצמנו כיור מאולתר הבית בכלל נהיה נהדר. בבוקר אני או אריק היינו יוצאים למעיין למלא מים - לשתיה, שטיפה והכל. היינו מבשלים לעצמנו והמכולת הקרובה היתה במרחק חצי שעה הליכה. אלה היו יומיים וחצי של ניתוק ואנשים מרתקים.

הגענו בלילה. המונית לקחה אותנו לכפר הנידח. כשנכנסנו לא היה אור והפנסים שלנו האירו על קורי עכביש במקומות שונים. נכנסנו לחדר השינה, אירגנו לעצמנו מיטה, זחלנו לשקשים והחלטנו שמחר הבית הזה יראה טוב יותר. 

בבוקר קמנו, הכנו ארוחת בוקר טובה, טיטינו קצת את המקום מחתיכות תיקרת העץ המתפרקת והלכנו לטפס. 

קצחי סווטי - המנזר על העמוד, כפי שנשקף מהמקום של מקס
 
המצוק ממש יפה. טיפסנו ליד מנזר על עמוד - קצחי סווטי. התחלנו מהסקטור שממש ליד הכנסיה, אבל בצהריים השמש כבר נהייתה חזקה מדי והחלטנו לעבור לסקטור אחר של המצוק. בדרך לסקטור השני פגשנו בחור שהתעקש שניקח מים קרים והפגיש אותנו עם מקס, אב המנזר. מקס התחיל לבנות מנזר שני בסקטור הנוסף של המצוק אבל הוא לא התנגד שנטפס שם. אחרי עוד כמה מסלולים ולקראת הערב הוזמנו לאכול איתו. האוכל היה ביתי, בסיסי וטעים, חוץ מהלחם שהיה קשה ושמשום מה הוא טען שזה יותר טוב לעיכול מלחם טרי, אבל הוא בכל מיקרה נתן לנו כיכר לחם טריה הביתה. במנזר היו גם שני ילדים קטנים שבאים לעזור לו בחופש לבנות את המנזר הבא, וכפי שהתברר לנו ביום המחורת יש עוד איזה חמישה אנשים שמתנדבים בבניית המנזר. 

האבא מקס הוא איש מאוד חזק. בשיחה התברר לנו שהוא זה ששיפץ את המנזר על העמוד, ניקה את כל המקום מזבל, הרחיב את המבנה והתערבב עם אנשי הקהילה עד שהחזיר את המנזר הקודם שהיה במקום לגדולתו - מקום מוכר, שאנשי הכפרים מטפחים אותו, ואתר למבקרים רבים שכמובן מביא הרבה כסף לכנסיה מתרומות שמשאירים המבקרים. הוא סיפר גם שנאבק עם הכנסיה שיכירו במקום כמנזר וכנסיה. אליה וקוץ בה, הכנסיה הכירה במקום כמנזר עתיק וחשוב, אבל גם אמרו שבהיותו נזיר אסור לו לרדת מהעמוד ואסור לו לדבר עם אנשים. הוא חי ככה כמה שנים אבל אחרי שהגיע תייר מיפן במיוחד כדי לבקר אותו ולדבר איתו ואסור היה לו לדבר עם אותו תייר, נמאס למקס. הוא רב עם הכנסיה, והחליט לפרוש. בסופו של עיניין הם הגיעו לפשרה שמאפשרת לו לבנות מנזר חדש ממול. קשה בגיל 60+ לעזוב את מה שבנית ויצרת במשך 20 שנה ולהקים הכל מחדש. אבל הוא החליט לעשות את זה כי הוא לא התכוון להמשיך להיות אסיר כל חייו.

לאחר ארוחת הערב אצל מקס חזרנו הביתה ועשינו טיול של שעה למכולת וחזרה. שם התברר לנו שאין ירקות וכדי לקנות ירקות צריך ללכת לחנות נוספת במרחק של עוד כחצי שעה ,שגם שם לא בטוח שיהיו ירקות. אז החלטנו שבצל ושום יהיו חברינו הטובים כירקות ושמלפפונים חמוצים יכולים לדמות מלפפונים חיים וחזרנו עם השלל הביתה. בישלנו ארוחת ערב מפוארת ואריק סידר את החשמל כך שאפילו היה לנו אור ושמנו מוזיקה במערכת שהיתה במקום. הלילה השני כבר היה הרבה יותר כיפי. הרגשנו בבית.

בלילה היתה סערה מטורפת, כזאת שהבומים של הרעמים גרמו לי להעיר את אריק ולהגיד שיקום לבדוק אם זה לא מישהו שמנסה לפרוץ לנו לבית. אבל אלה היו רק רעמים וקמנו בבוקר ליום יפה. אריק הלך להביא מים מהמעיין, הכנו חביתה ושידרגנו אותה עם בצל ושום. אפילו עשינו כביסה. לאחר מכן הלכנו לטפס. 
טיפסנו שוב ליד הכנסיה הישנה ואז עברנו לחלק החדש של מקס. היינו עייפים אז החלטנו לא לטפס יותר ופשוט ישבנו קצת עם מקס ואמרנו לו שלום.


השקיעה בדרך למכולת
חדר השינה שלנו


ארוחת הבוקר


מביאה מים מהמעיין
המצוק













עלינו חזרה הביתה מהמצוק. היו לנו את רוב המצרכים וההליכה למכולת נראתה מיותרת. אם זאת היו חסרים לנו כמה תפוחי אדמה למרק וביצים לארוחת בוקר. והחלטנו לבקש מהשכנים. כשעברנו ליד הבית היחיד שבו ראינו אנשים יום קודם קראנו לאנשים. יצאה אישה וילד קטן. האישה לא דיברה רוסית ובטח שלא אנגלית. בשפת הסימנים, יותר נכון תוך עשיית קולות של תרנגול, אריק ניסה להסביר שהוא מבקש שני ביצים ובתמורה הוא רוצה להביא לה כסף. מופע הפנטומימה של אריק גרם לאישה לצחוק מאוד, אבל זה לא עזר לה להבין מה אנחנו רוצים ממנה. היא עזבה את הילד הקטן שפרץ בבכי כנראה כי הוא לא רגיל לראות אנשים זרים, והלכה להביא את השכנה דוברת הרוסית. אחרי שהשכנה תירגמה מה ביקשנו האישה חזרה עם שתי ביצים ושק מלא בתפוחי אדמה. לקחנו 4 תפוחי אדמה ורצינו לשלם. היא לא היתה מוכנה לקחת כלום. כי ככה זה בגרוזיה. הם פותחים את הבית ואת הלב ונותנים הכל לאורחים שמתיחסים אליהם בכבוד. 

בישלנו מרק ואחרי הארוחה אריק הלך למעיין למלא לנו מים למקלחת. אחרי כרבע שעה הוא חזר ושמעתי את אחד השכנים שואל אותו אם הוא שותה יין. אריק אמר ״כן״ והשכן ביקש לחכות חמש דקות. אחרי כרבע שעה שמענו את השכן מבקש עזרה. הוא הביא עמו 2 ליטר יין ביתי, צלחת מלאה סולוגוני (גבינה), צלחת מלאה בדרג׳ני (חצילים עם אגוזים) ולחם. לשכן קוראים פסו. איש גדול עם לב ענק. ברוסית קלוקלת, כמה מילים בגרוזינית שאריק כבר למד והרבה סימני ידיים הם הצליחו לתקשר לא רע - שוב נאמרו טוסטים מרגשים, רק שהפעם לא כמו במסטיה הופיע חוק חדש. גברים שותים עד סוף הכוס. אז אריק ופסו שתו יחד 2 ליטר יין. הוא רצה להביא עוד בקבוק אבל הצלחנו להסביר שאריק כבר ממש שיכור. הוא הבין לגמרי את המצב ואמר שהתרופה היחידה היא ללכת לשתות אצלו קפה. ככה הכרנו את אישתו טיה וראינו את בנו הקטן, שישן.  
הם האנשים הכי נהדרים שיש. אין להם כמעט כלום במובנים שלנו - אין בכפר צנרת מים, את המים ממלאים במעיין,יש חשמל אבל הוא מתנתק גם בימי הקיץ אז על החורף אין בכלל מה לדבר, המכולת הקרובה היא המרחק חצי שעה הליכה, בימי הקיץ הם חייבים לחטוב עצים להסקה בחורף, והם כולם - פסו, טיה (שבעזרת השם תלד בקרוב), הילד ואמא של פסו חיים מהמשכורת של אמא של פסו, מזיה. היא אחות בבית החולים בצ׳יאטורה. הוא וטרינר אז הוא מרוויח מדי פעם כשנותן זריקות לחיות משק. אבל לא מעבר לזה.  אבל יש להם לב ענק - הגענו כאורחים והם כיבדו אותנו ונתנו לנו הכל, מכל הלב, בלי שום תמורה.
השארנו אצל פסו חמסה שתשמור עליו ואילו אנחנו קיבלנו תמונה שלו שתטייל איתנו בעולם. 
בפעם הבאה נשגיע לגרוזיה נסע לבקר אותו. 

פסו וטיאה - איש גדול עם לב ענק


  אחרי הערב עם פסו לקחתי את אריק נשען עלי למיטה. לא קמנו לטפס ביום למחורת. האמת שזה היה בגלל השיכרות אבל ממילא ירד גשם ולא היינו מצליחים לטפס. היינו צריכים לעזוב כדי להספיק לעלות לקזבג. אכלנו ארוחת בוקר טובה, ארזנו את הדברים באיטיות, לקחנו את הזמן בקצב של הכפר - בלי למהר. ועלינו על מונית שהזמין לנו פסו לצ׳יאטורה.
היה מאוד קשה לעזוב את קצחי. החיים הפשוטים הללו קירבו בנינו מאוד. נהננו, נשמנו, לקחנו את הזמן ואת הכל בקלות. מה שהיה חשוב זה מה נאכל, שהבית יהיה נקי ונעים, שנטפס ושנבלה יחד או עם האנשים שהכרנו. זה אומנם היה יומיים אבל הספיק כדי להעביר אותנו לשקט הזה. החיים בקצחי הם בשום צורה לא קלים, החורף קשה וזה מקום שמאוד בודד לגדל בו ילדים, אבל במצב הזה שבו אנחנו היינו הייתי נשארת שם עוד שבוע לפחות.

נפרדים מהבית הזמני שלנו


קחצי סווטי - עוד פעם אחת

יום שלישי, 16 בספטמבר 2014

חטא ההיבריס או כיצד היום הקל ביותר בטרק הפך ליום חילוץ

עשינו את הטרק מאושגולי למסטיה. זה הטרק ממסטיה לאושגולי שכולם עושים, רק שעשינו אותו הפוך בהמלצת בחור פולני. הטענה שלו היתה שלנווט הפוך קל יותר, וזה כנראה נכון, וממילא הרעיון של לחזור למסטיה נראה לנו כיפי יותר מלחפש מונית שתחזיר אותנו ביום האחרון.

מדובר בטרק של ארבעה ימים והוא מחולק לפי כפרים שבהם ניתן לישון או לעצור - מתחילים באושגולי , ישנים באיפרלי , בלילה הבא ישנים באדישי, בלילה האחרון ישנים בזבישי ואז חוזרים למסטיה. היינו עם אוהל כך שהחלוקה עיניינה אותנו פחות ואמרנו שנעצור בשבע בערב, כאשר נגיע לאן שנגיע.

התחלנו באושגולי בצהריים, בערך באחת, אחרי שאכלנו קופדרי שעליו אריק דיבר עוד בארץ. הלכנו די מהר ובערב עברנו את איפרלי והגענו עד העליה לפס שבין איפרלי ואדישי. ישנו בבקטת אלפיניסטים ורועים ישנה וקמנו מוקדם כדי לחצות את הנהר. הנהר זורם מהפשרת שלגים בקרחון הצמוד ומפלס המים עולה מהר כשאר השמש מגיעה לקרחון וממיסה אותו. לנהר הגענו בשמונה וחצי בבוקר והצלחנו לחצות בלי בעיה לפני שהקרחון נמס ממש. המים היו קפואים והמים זרמו בחוזקה, אבל אחרי כמה דקות בשמש התחממנו והמשכנו ללכת. בדרך עשינו ארוחת בוהריים של פטל. אכלנו כל כך הרבה שלא יכולנו לאכול יותר פטל בהמשך היום. בצהריים הגענו לאדישי ולאחר ארוחת צהריים טובה המשכנו ללכת והגענו עד אחרי זבשי, לאחד הכפרים הבאים בדרך למסטיה. נשארנו לישון אצל משפחה נחמדה על הדשא ובאופן כללי היינו במצב רוח מרומם אחרי שסיימנו יומיים וחצי של טרק ביום וחצי. השביל היה ברור וגם אם לא היה ברור הרי שבכל מיקרה למדנו כבר מהטרק הקודם שבגדול צריך ללכת בשביל שהולך בכיוון המתאים ומקסימום אחר כך להחליף לשביל אחר שמוביל לכיוון הרצוי. נשאר לנו יום אחד של הליכה וכבר חשבנו שבצהריים נהיה במסטיה ונשתה בירה אצל רוזה.


פה כבר נהיינו יהירים. קמנו בבוקר מוקדם ולאחר ארוחת בוקר טובה התחלנו ללכת. לפי המסלול במפה השביל הלך למעלה לעבר ההר. ראינו פיצול שבילים, האחד הוביל למעלה בזיגזג ברור יחסית והשני למטה לכפר. מהכפר היה זיגזג לא ברור. החלטנו ללכת לכפר כי מקסימום נעלה אחר כך בדוך. זאת היתה הטעות היהירה הראשונה - לא ללכת מהמסלול הברור. בכפר לא ראינו מסלול שעולה וניסינו לעלות בשביל ביער מתוך הנחה שהוא יתקל במסלול. זה לא קרה. ירדנו והחלטנו ללכת בשביל 4x4 כדי להגיע מהר למסטיה. אלא שאז ממש לפני הירידה לשביל 4x4 החלטנו שנלך על השביל ביער, נאסוף פטריות ונבשל אותן בערב. לפי המפה ב gps היה אמור להיות שם שביל עד למסטיה - זאת היתה הטעות היהירה השניה שכן השביל לא הופיע על המפות אלא רק על המפה הישנה בטלפון. השביל התחיל רחב, אבל בהמשך נהיה צר ובסוף נעלם. פה היתה לנו טעות יהירה נוספת שכן החלטנו שאנחנו נצליח לעבור ביער ובטח כבר נעלה על שביל כלשהו. זה עבד לנו במסלול הקודם ולכן לא לקחנו את ההחלטה הגיונית של להסתובב ולחזור לשביל 4x4. אבל הפעם זה היה יער עבות והיה קשה ממש לעבור בו. למרות זאת המשכנו לפלס את דרכנו בכיוון מסטיה. מפה כבר עשינו רצף נוסף של החלטות שגויות שהובילו אותנו לשבת על גבעה קטנה על מצוק חולי ולקרא לחילוץ. ראינו נחל קטן והחלטנו לרדת איתו עד הנהר, לעבור על גדת הנהר ולמצא גשר לכביש הראשי שהיה ממש מולנו. לאחר ירידה לא פשוטה שכללה גלישה קשה על ענפים ואדמה הגענו למטה כשמתחתינו מצוק. כדי לרדת לנהר היה צריך לעבור כמה מעברים של דרדרת חולית - האבנים החליקו ונשברו תחת הרגליים ומתחת היה מצוק בחלק מהמקומות ומתחתיו נהר. ניסינו לעבור את אזורי המצוק כדי לרדת למטה. אחרי שאריק החליק מטה הוא ראה שלא יהיה מעבר ליד הנהר. החלטנו לעלות. העליה בדרדרת החולית היתה כמעט בלתי אפשרית ומסוכנת מאוד. לאחר מאבק של כשעה שבעקבותיו התקדמנו רק במעט כלפי מעלה, ואילו התשנו את כוחותינו רגשית ופיזית, החלטנו לקרא לחילוץ.

המחלצים הגיעו די מהר. הצלחנו להסביר להם יחסית בקלות היכן אנחנו, היות והיינו ממש מול הכביש הראשי. ביקשנו שיעברו לאט עם הרכב וכשראינו אותם ביקשנו מהם לעצור. נופפנו בשמיכת מילוט שהחזירה את קרני השמש והם ראו אותנו. הם עלו עם גרזני קרח וחבלים וחילצו אותנו מהמקום.
שמחים ומוכנים לצאת לדרך

בדרך מאושגולי לאיפרלי - שביל אפר עם נוף מדהים


בדרך מאיפרלי לעליה לפס












ביקטת הרועים שבה העברנו את הלילה. הדבר היחיד שהיה חסר בה זה מטטא

מבשלים ארוחת ערב

הנוף מהבית הזמני

המתנה למי שקם מוקדם

דיין - הכלב שטייל איתנו - עלה ראשון לפס


אדישי


האמת להזמין חילוץ זה קצת פאדיחות. מצד שני עדיף את זה מאשר הסיכוי להפצע או למות. אז ישבנו שם על גבעה קטנה של חול וחיכינו לחילוץ. בזמן הזה הצטלמנו קצת, שיתפנו סיפורי פאדיחה והתחבקנו. כי אם כבר ביהירותינו נתקענו על גיבעת חול קטנה מעל מצוק אז לפחות ננצל את הזמן כמו שצריך.
ניצלנו את הזמן לחיבוקים וסיפורי פאדיחה - כי זה מה שעושים כשנתקעים על גבעת חול קטנה

ואלה מחצית מהמחצלים - שלושה אנשי חילוץ ושלושה אנשי משמר הגבול - תודה לכולם :)

  
הרגע הכי מפחיד בשבילי היה כשכמעט החלקתי מעל מצוק. למזלי אריק נתן לי יד והציל אותי.
לא יודעת לגמרי מה אני מרגישה לגבי העיניין. די הרבה בושה על ההחלטות היהירות והמטופשות, על זה שלא התעקשתי להמשיך על המסלול כשאני יודעת שלרדת מהמסלול עלול להיות מסוכן, על זה שלא התעקשתי לא לרדת לנהר כשידעתי שלפי המפה עלול להיות מצוק, על הצורך בחילוץ ועל זה שהמחלצים הצליחו ללכת על הדרדרת הזאת בקלות יחסית בעוד שאני הצלחתי בקושי. אני מניחה שהרגש הכי גדול זה בושה. אחריו יש את האשמה על אותן ההחלטות השגויות. 


אבל הכל טוב כשזה נגמר טוב, כן זה בתרגום ישיר מרוסית וזה המשפט ששמענו הכי הרבה. אני מאוד שמחה שאנחנו בריאים ושלמים וביחד.
הכל טוב כשזה נגמר טוב - בריאים, שלמים ואוהבים במסטיה



יום רביעי, 10 בספטמבר 2014

לפעמים כשיורדים מהדרך מקבלים מתנות


היה נראה שהטרק מאטסרי למסטיה מתגמל אותנו בכל פעם שאיבדנו את הדרך וירדנו מהמסלול. זאת אולי מסקנה מסוכנת כפי שיתברר בהמשך, אבל לפחות למסלול הזה, המסקנה היתה ברורה - כשיורדים מהדרך הראשית מקבלים מתנות.



לא הצלחנו להתחקות אחרי השביל הנכון לפס הראשון. אבל, תוך כדי עליה ישירה לפס דרך העמק מצאנו פטל ואוכמניות. ואלו לא פטל ואוכמניות קפואים, אלא פירות יער מלאי טעם שגרמו לי להתאהב מחדש בפירות הללו.

גם את תחילת שביל היער לא הצלחנו למצוא, אז החלטנו לרדת דרך היער לפי הכיוון הכללי של הכפר. אחרי חצי שעה הגענו לשביל המסומן אך החלק הכי כיפי היה במהלך החצי שעה הזו - המון המון פטריות יפות וטובות. שדות מלאים של פטריות לבנות, הנחשבות להכי טעימות. בסופו של דבר נכנענו ואספנו כמה. מהרגע שהגענו לשביל הנכון היו כבר פחות פטריות. לצערנו הפטריות שאספנו לא שרדו - כשירדנו למטה לכפר גילינו שהשקית של הפטריות נקרעה וכולן נפלו פרט לאחת, אבל זה לא הפחית במאום מחווית איסוף הפטריות.

ביום השני פספסנו את העליה לגולי פס והמשכנו במסלול אחר שהוביל אותנו אל מפלים מדהימים ושדה מלא בפטל. למרות שנאלצנו לחזור אחורה שלושה קילומטרים והספקנו פחות ממה שתכננו באותו יום, התנחמנו בכמעט קילו פטל :)

ביום האחרון קיבלנו הפתעה דווקא על השביל - נביעה טעימה. אך לאחר כמה צעדים התברר שלא ניתן לרדת להמשך השביל ממקום הנביעה. הירידה הנכונה היא דווקא במקום כזה שבו לא ניתן יהיה לראות את הנביעה. 

בטרק הזה כמו גם בחיים לפעמים היה שווה לרדת מהשביל הנכון והברור.


לא להתבלבל - זאת פטריה רעילה!
היא רק נראית ממש יפה

אלה הפטריות האכילות, שנחשבות להכי טעימות

   

אוכמניות
כמעט קילו פטל - לגמרי בחינם מאמא אדמה

קינוח בארוחת הערב



ולסיום - הנביעה


הפתעות בזוגיות

26.08.2014
בטרק מאטסרי למסטיה אריק הפתיע אותי מאוד עם יכולות הניווט שלו. המסלול מסומן בצורה גרועה למדי והמפה שהיתה לנו לא תאמה את הסימונים בשטח, כך שלמעשה רוב הזמן ניווטנו לפי המפה והמסלול המצוייר עליה ומפות השבילים הסוביטיות משנות השמונים.
הטרק הכי יפה שעשינו בסוונטי - התמונות לא מצליחות לתאר
העיניין הוא כזה - אריק הוא בגדול אחד כזה שיכול ויודע הכל, לפחות זה הרושם שהוא מנסה לייצר. אבל דווקא על יכולות הניווט שלו לא סמכתי כל כך. אולי זה בגלל שהוא איבד את הדרך בשביל מסומן בארץ בטיול הראשון שעשינו ואולי בגלל שבאותו טיול האינטואיציה שלי לגבי היכן סביר שיעבור מסלול היתה יותר גבוהה, הנחתי שלמרות ההתמצאות הפנומנלית שלו בעיר הוא לא ממש מתמצא בטבע.

בטרק שעשינו הוא היה מאוד מדוייק לגבי הכיוון והפניות שכדאי לקחת והוביל אותנו למקומות הנכונים ואילו אני בכיף הייתי מורידה אותנו לכפר הלא נכון.

האמת התביישתי קצת שלא סמכתי על יכולות הניווט שלו. זה לא כל כך נעים כשאתה לא סומך על בן הזוג שלך. במיוחד כששלי כזה "הוגה-בוגה" ניאנדרטלי. בהתחלה התלבטתי אם לספר לו שלא סמכתי עליו ולא האמנתי ביכולות שהנווט שלו ובסוף החלטתי לספר. להפתעתי, הוא הגיב ב"אני שמח שאחרי שנתיים וחצי של היכרות אני מפתיע אותך. זה כיף."

חשוב לדעת להעריך את היכולות של בן הזוג נכון אך עם זאת כיף לגלות דברים חדשים על בן הזוג, יכולות חדשות. מאוד נחמד שאפשר להגיד לו שהוא מפתיע ולפרגן, וגם טבעי שבן הזוג הוא לא כל יכול.

החלטתי לספר לאריק שלפני הטיול לא סמכתי על יכולות הניווט שלו

כאשר בפועל הוא גם ניווט אותנו למסעדה מדהימה