היום הראשון בטיול הגדול או בעצם זה כבר היום השני

19.08.2014

וואו אני בכלל לא יודעת איך להתחיל לכתוב. 

יצאנו לטיול של כחצי שנה - גאורגיה, גרמניה, ניו זילנד ותאילנד. אני ואריק, עם תיקים עמוסים יתר על המידה והרבה מחשבות שעוד תקועות מהבית.

יצאנו. נחזור עוד חצי שנה :)

כבר שבועיים שלא היה לי זמן לעצמי בכלל בגלל האירגונים לטיסה. השבוע האחרון היה קשה כי היו הרבה דברים לעשות, המון דברים לעשות, אבל בעיקר היו הרבה דברים שקרו ולא היה לי זמן לעכל ולעבד אותם או את הרגשות הנלווים אליהם. 

אז הכל נתקע.

קודם כל הנסיעה עצמה מלחיצה. אומנם מגניב לצאת לטיול חצי שנה ועוד עם בן הזוג, זה חלום שמתגשם. אבל כמו כל חלום הוא קצת מפחיד. מפחיד לעזוב את מקום העבודה, מפחיד ללכת למשהו שלא מוכר. אולי מפחיד היא לא המילה המדוייקת, יותר מדוייק להגיד מרגש. אבל גם זה רגש שצריך לתת לו מקום. ולא היה לי זמן להתרגש.

בנוסף, חגגתי שלושים ואחת שנים - מעבר לעשור הרביעי בחיי. גיל שלושים היה נקודת הכניסה לעשור הרביעי, אבל הרגשתי את זה רק עכשיו בגיל שלושים ואחת. ביום ההולדת עצמו חגגתי עם המשפחה. פעם ראשונה בחיי הבוגרים שחגגתי קודם עם המשפחה ורק אז עם החברים, וזה שינוי. 

היתה גם התרחשות סביב אבא שלי. את אבא אני לא מכירה, פעם אחרונה שהייתי איתו בקשר היה בגיל שבע, כשעלינו לארץ. לפני כחודשיים, בתמיכתו של אריק, יצרתי קשר עם אבא. עכשיו אנחנו מדברים ואפילו נוסעים לבקר אותו ואת המשפחה החדשה שלו אחרי הטיול בגרוזיה. הוא התקשר ביום ההולדת שלי, וגם תכנן איתנו את הזמן שלנו בגרמניה, שאל מתי נגיע כדי שיוכל לפגוש אותנו ומה נרצה לעשות כדי אולי לבלות איתנו זמן. הוא רוצה לארח אותנו אצלו בבית והתחיל לקרא על דיסילדורף כדי לעשות לנו סיור בעיר. ניכר שהוא מתרגש. ואני? אני גם מתרגשת, אילו רק היה לי זמן לזה.

עזבנו גם את העבודות שלנו. יום העבודה האחרון היה שבוע בלבד לפני הטיסה. שלוש וחצי שנים טובות יותר ופחות, ומאתגרות. לא הקדשתי עדיין מחשבה לסיכום הכולל של כל התקופה.

חוץ מזה, השארנו את סלופר לאמא שלי. ממש קשה לי לזנוח את סלופר, הכלב שלנו שהוא חלק מהמשפה. אני מרגישה  אשמה שכדי לנסוע ולבלות, אנחנו השארנו אותו מאחור. אז נכון שהוא אצל אמא שלי והיא אוהבת אותו ומטפלת בו נפלא, אבל עדיין קשה להשאיר אותו מאחור. העיניין קשה במיוחד כי פשוט לא היה לנו זמן אליו בשבוע האחרון. 

את השבוע הפנוי שלנו ללא העבודה בילינו באריזת הדירה וסידורים אחרים. אמא של אריק עזרה לנו המון. בלעדיה לא היינו מצליחים לארוז את הדירה בזמן ובטח לא להשאיר אותה במצב נקי. אילו היינו מתמודדים על האריזה לבד, היינו עושים את הכל בלילה ברגע האחרון. היא פירפרה ועשתה את כל עבודת האריזה וניקתה מדפים ובסוף שתפה את הריצפה. אבל בתוך כל זה הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהל את הבית ולארגן אריזה וצריכה את החמות כדי שתעזור. וזאת הרגשה שלא נעימה לי כי מילדותי נושא ניהול משק הבית שלי וסדר ונקיון הוא נושא מאוד כואב. אמא של אריק אגב היתה נהדרת. היא כל הזמן שאלה מה לעשות ועשתה הכל כמו שביקשתי וממש לא ניסתה לחנך אותי. בכלל יש לי חמות 100%, אבל גם זה דורש עיכול.

למזלי יש לי את אריק. יותר טוב כשאנחנו ביחד. יותר קל מבחינת הכל, יותר כיף לעשות דברים ביחד וגם חצי מאחריות נופלת עליו. גם את השבוע הלא טרוויאלי הזה עברנו ביחד בצחוק. חצי מהזמן היינו באנטי פאזה - כשאני עירנית הוא ישן וההפך. היינו כמו יצור שמסוגל לעבוד סביב השעון, כשראש אחד ישן השני מחליף אותו.

ואז טסנו.

טיסה של 16 שעות, עם עשר שעות קונקשן באיסטנבול שנראו כמו הזדמנות טובה לבקר באיסטנבול לפני שהיחסים עם תורכיה יתדרדרו. הזמנו את הטיסה לפני צוק איתן והתחזית שלי לצערי התבררה כנכונה. למרות המצב שהשתקף מהעיתונים לקחנו את המלצתה של יוליה לבקר בעיר. איסטנבול אכן יפה, הספקנו רק להיות בכיכר טכסים וברחוב איסטיקלל, וחזרנו לשדה. כשהגענו לטביליסי, כל מה שרציתי זה לישון, וזה מה שעשינו.

עכשיו אנחנו במסעדה. שותים יין וכותבים. היה קשה לכתוב אבל החלטתי שאני צריכה להתחיל, כדי לנקות את כל הרגשות שבנתיים תקעתי בפנים עד הטיסה. עכשיו אנחנו בחופש.

חזרתי לכתוב