01.10.2015
יצאנו לטיול של 4 ימים בארץ. התוצאה - ניקוי ראש וניתוק כפי שלא חווינו מזמן.
החלטנו לנסוע רק המשפחה - אריק, סלופר, אני ובוטנית בבטן. בלי אירגונים גדולים, בלי תאומים, לקחנו אוהל, קרשים, פוייקה, והכי חשוב - את עצמנו.
התחלנו בשישי בבוקר בנסיעה לכיוון רמת הגולן וישנו על גדת הירדן ליד להבות הבשן. התמקמנו בערב, הדלקנו מדורה, בישלנו פוייקה, אריק ניסה לדוג וסלופר התרוצץ בשימחה. בבוקר קמנו בעצלתיים, הכנו ארוחת בוקר, וישבנו שם עד שנהיה חם מדי. החלטנו לזוז למסלול של נחל חרמון תחתון - מסלול קצר ופשוט שמלא בפינות חמד בהן ניתן להכנס ולרחוץ במים הקפואים של הנחל. עברנו בין הנקודות השונות, נכנסנו למים, עשינו פיקניק - ולמרות שהיו אנשים רבים במסלול תמיד הצלחנו למצא פינה שקטה לעצמנו. סיימנו ונסענו לישון בתצפית ליד תחילת מסלול נחל אל-על, על מנת להתחיל מוקדם בבוקר ולהמנע מהחום.
בדרך אספנו זוג טרמפיסטים. היו אלה זוג צרפתים שביקשו להצטרף אלינו כדי להכיר קצת את ישראל ואת הישראלים. הכנו פוייקה, דיברנו והתווכחנו על פוליטיקה, שכן הבחורה מתנדבת במחנה הפליטים בלאטה. קשה היה לשכנע שאי אפשר לשים את ישראל בלבד בתור האחראית למצב הפליטים ושבאמת יש לנו אנשים מדהימים. הרי יש לנו הכל - מכוניות, אוכל בשפע, בגדים, ציוד, בתים, עבודה וכי חשוב חופש תנועה, חלומות ואפשרות לראות עולם. אנחנו חיים בשפע, ואילו הפלסטיניאים במחנה הפליטים חיים בעוני ומחסור. אבל יש אנשים שיש להם אינטרס להשאיר את המצב כמו שהוא והאנשים הללו הם לא בהכרח ישראלים.
עשינו את המסלול של נחל אל-על, שחינו בשתי הבריכות שמתחת למפלים, עשינו פיקניק במפל הלבן, וכשיצאנו מהמסלול ראנו שאנחנו ליד יקב שאטו גולן. כמובן שנכנסו לטעימות וארוחת גבינות.
לאחר מכן נסענו לדוג בכינרת וישנו על המחצלת בחוץ כדי לצפות בליקוי הירח המלא. בבוקר אריק קם לדוג ולקראת עשר בבוקר הצטרפתי אליו. בילינו שעה וחצי נוספות במים ונסענו הביתה לפני הפקקים של צאת החג.
חזרנו שמחים ומרוצים, בבית אריק ניקה את הדגים ואני בישלתי אוחה - מרק גדים רוסי.
סיום מושלם לחופשה נהדרת שאיפשרה לנו זמן להיות ביחד, לזרום, להרגע, להתנתק ולהיות ברגע הזה.
הרבה פעמים כשרוצים לנקות את הראש טסים לחו״ל. לפחות ישנו קונצנזוס כזה, כדי באמת לנקות את הראש ולחוות חוויות חדשות צריך להתרחק. והנה דווקא פה בטיול בארץ חווינו ניתוק ושחרור כמו שאני לא חוויתי מזמן. חוויה של הרגע וזרימה כמו שחוויתי רק בטיולים ארוכים בחו״ל כשיש הרבה זמן ולא ממהרים לשום מקום, וברור שהעתיד יסתדר ושלא משנה מה יקרה אני אדע להתמודד עם זה, ושהזמן הנכון לחשוב על זה יהיה אז ובטח שלא עכשיו.
כנראה שזה גם הסוד של הטיול הזה. לא מיהרנו ולא תכננו. לא היה מה להספיק ולא היה לאן לרוץ. הרי הכי הרבה נגיע לפה עוד חודש או עוד שנה. וגם אם לא נראה משהו לא נורא. אנחנו פשוט נחווה ונזכור את מה שיש ולא את כל מיליון האפשרויות שיכולות להיות.
לאט לאט אני רואה שוב ושוב שמבחינתי עדיף לראות ולהספיק פחות, ולחוות יותר.
והיה פה עוד יתרון עצום שאין בחו״ל - היינו ביחד כולנו, כולל סלופר. כל המשפחה.
 |
| משפחה |
(נכתב לפני שסלופר מת. לא יכולתי אחר כך לשנות פה אפילו מילה אחת)
