יום רגזן

לא כל הימים בטיול הם יפים. והחלטתי לכתוב על אחד כזה. כי הם קיימים - הרגעים הללו שהם עצובים ולא כיפיים ומתגעגעים הביתה ומרגישים לבד. לבד אני לא מרגישה אבל גם אני וגם אריק מרגישים את החסרון של המשפחה והחברים.

מבחינה כרונולוגית את הפוסט הזה כתבתי במקור לפני הפוסט הקודם שלי - לפני שהתקלקל לנו הרכב וכן עשינו את הקופלנד למרות הכל. פשוט שחכתי לפרסם וכל זאת החלטתי לפרסם אותו. קצת מצחיק כי במבט לאחור כמובן שהכל מסתדר. 

בטיול הראשון שלי פתאום היה לי יום ראשון של רע. לא הבנתי. הייתי בטיול הגדול והייתי אמורה לעוף על עצמי. והיה לי ממש גרוע. אני זוכרת שדיברתי אז עם גל שאמרה לי ״אף אחד לא מדבר על זה. כי כולם זוכרים בעיקר את הדברים הטובים. אבל הרבה מהזמן בטיול יש ימים שהם לא כיף. זה בסדר. זה ככה ופשוט צריך לעבור הלאה ולשפר את המצב״. אז באמת ככה זה. ישנם רגעי משבר או סתם רגעים של באסה.

נסענו מנלסון לייקס לכיוון fox glacier. אני החלטתי לנהוג כדי לאפשר לאריק לנוח ובחיי שאני נוהגת לאט בצד ההפוך של הכביש, אבל זה אולי לפוסט אחר. מזג האוויר היה רע למדי והכל היה אפור. נראה שאת ה copland לא נוכל לעשות בגלל מזג האוויר, ובכלל אריק ממש היה מצוברח וזה השפיע גם עלי.

אז שיחקנו סוג של ארץ עיר בנסיעה כדי להתעודד. למדתי שהרבה מילים  מסתיימות באות ״ה״ אבל כמה צומח וחי יש שמתחילים באות הזאת?! נסענו לראות את ה pancake rocks, שהיו באמת יפים ואריק טיפס על אחד מהם והתעודד. ואז נסענו הלאה לגריימות׳. התחבקנו הרבה והיינו הביחד אחד של השניה. כמנהגינו החדש בימי שישי - עשינו ארוחת שישי - קנינו בקבוק יין אדום וגם גבינה טובה ושוקולד, המון המון שוקולד.

יורים למטרה משותפת
התחלנו את הבוקר אצל ניקי ואד, מ HIT.
אד מכין קשתות אז יצא לנו לירות

סלעי הפנקייק - השמיים עדיין אפורים

קצת ריקודים כדי להתעודד

בסופו של כל נזג אוויר אפור יש קרן שמש.
וכן אכן היה

נירוונה

נסענו בדרכנו לטרק בעמק קופלנד (copeland track), מזג האוויר בניו זילנד לפחות עד כה היה קר וגשום חצי מהזמן והנסיעה לא היתה שונה, אולם היה נראה שיש יומיים ללא גשם לפנינו - בדיוק מה שהיינו צריכים בשביל הטרק. הזמנו את הביקתה בטרק ללילה ונסענו ל fox glacier כדי לישון באזור הטרק, להתחיל מוקדם, ללכת באיזי ולהשאיר הרבה זמן למעיינות החמים שליד הביקתה - יין ושוקולד היו גם חלק מהתוכנית.

אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד. ממש כשהגענו ל fox glacier המנוע של הרכב התחממם. עצרנו את הרכב וחיכינו כעשרים דקות. נסענו עוד כמה דקות ובחור מקומי הפנה אותנו לאגם מת׳יסון, מקום שבו לטענתו יש הרבה רכבים ואנשים ישנים שם. חיכינו עוד כמה דקות ונסענו לשם מתפללים שנצליח להגיע. הצלחנו - אבל לא היה ברור מה המצב הרכב.

סידרנו את האוטו ללינה. והחלטנו שנראה מחר מה קורה והכי הרבה נפעיל את ביטוח הגרירה שיגרור אותנו לקינסטואון. עשינו את ביטוח הגרירה AA+ שבגדול מאפשר לנו להגרר לאיזה מקום שאנחנו רוצים בניו זילנד, אז החלטנו להגרר לקינסטאון ששמענו שהיא נחמדה ואפשר לטרק שם ואפשר לטפס. אז אם כבר להתקע, עדיף שם.

בצורה מוזרה למרות שהתקלה אמרה שלא נצא לקופלנד, שממש ציפיתי לעשות אותו, לא היה לי איכפת כל כך. כלומר, תקלות קורות בחיים- האוטו מתקלקל לפעמים, מזג האוויר יכול להיות רע ויש עוד הרבה תקלות קטנות כגדולות שיכולות לקרות. עכשיו זאת היתה הבחירה שלנו אם להתבאס מזה או להבין שקורה ושלפספס טרק זה ממש לא נורא. ואין טעם להתעצבן, לקלל או לכעוס. כל אלה הן אומנם תגובות טבעיות אבל הן חסרות תועלת. במקום זה קיבלנו את ההחלטה לארוז את רוב הדברים לטרק, ללכת לישון, לבדוק בבוקר מה מצב הרכב ואם הוא לא נוסע להתקשר בבוקר לאנשי HIT בקוויסטאון ולברר שם של מוסך. אחר כך להתקשר ל AA ולהגיד להם שיגררו אותנו. בלילה, לפני השינה, כשהאוטו כבר קר, אריק החליט למלא נוזל קירור ברדיאטור ולראות מה קורה. הנוזל פשוט טיפטף החוצה מיד. אריק הניח שהלך הרדיאטור ואיתו גם מעט התיקווה שהיתה לי להגיע למעיינות חמים יום למחורת. אבל זה מה יש וזה באמת בקטנה. בצורה מוזרה דווקא כל הסיטואציה הזאת היתה מאוד רגועה מבחינתי, לגמרי נירוונה. בלילה גם ישנתי מצויין, אולי זה בזכות המזרון הזוגי שקנינו באותו יום ואולי דווקא בגלל שלא היה צריך לקום ולמהר לטרק.

בבוקר קמנו לאט, אני התחלתי להכין ארוחת בוקר ואריק התקשר לברר על מוסך. בכל זאת ארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה ביום ואין סיבה לחכות לגרר על בטן ריקה. אחר כך התקשרנו ל AA. מסתבר שהם חייבים להביא אליך מוסכניק שינסה לתקן את הרכב ורק אם אין ברירה גוררים אותך. הנחנו שנחכה כאן כל היום וכבר חשבתי להוציא את הספר לקרוא. אבל לא, חצי שעה אחרי השיחה עם AA הגיע בחור חמוד והתחיל לבדוק את הרכב. הוא מצא שאכן יש חור במערכת הקירור אבל זה לא שהרדיאטור הלך אלא רק צינור. הוא החליף את הצינור, מילא נוזל קירור, נתן לנו עוד איזה בקבוקון עם נוזל למיקרה חירום ואמר סעו לשלום. האמת הוא גם ביקש המאוטו לא לעשות יותר בעיות ודפק שלוש פעמים על עץ :).

וויסקי על הבוקר ... לא באמת

ארוחת בוקר - הארוחה הכי חשובה ביום

השעה היתה שתיים עשרה וחצי. ידענו שהקופלנד זה שבע שעות הליכה ועוד חצי שעה נסיעה לתחילת המסלול. וכמובן שצריך היה לארוז עוד קצת את התיקים כי היינו בטוחים שאנחנו לא יוצאים. כשהניו זילנדים כותבים שבע שעות, זה שבע שעות. אולי אם תרוץ ממש מהר תצליח להרוויח שעה אבל זה ממש בספק. חישוב מהיר אמר שעקרונית עד שמונה וחצי נהיה במעיינות והחושך יורד רק בתשע. אבל הנחתי שאריק לא ירצה להסתכן בזה וגם ככה הוא עייף. לכן ממש הופתעתי כשהוא התעקש שנצא לטרק בכל זאת, אותי לא היה צריך לשכנע הרבה. הרי יש לנו פנסים, ויש עוד ביקתה באמצע הדרך כך שאם ממש לא נגיע נוכל להשאר שם. וגם זה בעמק כך שגם במיקרה הכי גרוע שבו לא נגיע ולא נצליח למצוא את הדרך עם פנס, תמיד אפשר יהיה למצוא מחסה וגם יש לנו בגדים חמים אז סבבה - אפשר לצאת לדרך.

הטרק מתחיל בחציית נהר. אחרי שחצינו חצי הבנו שאת החצי השני לא ניתן לחצות בלי להרטיב את הנעליים. אז הורדנו את הנעליים, שמנו סנדלים ועברנו. משם כבר הלכנו את כל הדרך למעלה בלי עצירות. טוב כמעט בלי עצירות - עצרנו פעם אחת כשהיער נפתח והגענו לגדת נהר. המראה היה כל כך יפה שלא ניתן היה לעבור בלי לצלם. עצרנו לעשר דקות גם בביקתה הראשונה להתרעננות ועוד אחרי הגשר האחרון למלא מצברים עם תפוח. 

הדרך עצמה מהממת וממש לא מומלץ לעשות אותה במהירות - הולכים בתוך יער טרופי, מדי פעם יש לגונות של מים עומדים וצלולים מאוד שמזכירים את הסצנה שבה רואים שלדים בתוך מים בסרט השלישי של שר הטבעות, חוצים הרבה נחלים קטנים, עוברים ליד שני מפלים מרהבים. לפעמים היער מפנה את מקומו לחוף נהר רחב והמסלול עובר ליד המים הכחולים של הנהר הגועש. יש כמה מעברי גשרים יפים ורואים גם את פסגות ההרים המושלגים מעל העמק. בהחלט המסלול הכי יפה שעשינו עד עכשיו. כי ככה זה בניו זילנד כל מסלול הוא הכי יפה עד כה.

אבל גולת הכותרת של המסלול הזה היא ליד הביקתה. ארבע בריכות תרמיות, בטמפרטורות שונות. הגענו בשבע וחצי לביקתה. היה עדיין אור. לבשנו בגדי ים ורצנו לבריכות. נועם, בחורה ישראלית שפגשנו שם, המליצה לנו על הבריכה בצבע טורכיז, היא הכי קרה, 30 מעלות, ואכן הכי נעימה. אריק הצליח לבשל את עצמו בבריכה יותר חמה, אבל אני לא הייתי מוכנה לדרוך שם. ביום בהיר כשיושבים בבריכה רואים את ההרים המושלגים מסביב. שוב נירוונה. למרות שלא יכולנו לראות את ההרים המושלגים נהנו מהטבע מסביב לבריכות. בקבוק היין והשוקולד שאריק סחב למעלה גם הם שידרגו את החוויה. אחרי הטבילה הארוכה יחסית בבריכות החמות, בישלנו ארוחת ערב והלכנו לישון.

לא יכולנו שלא לצלם

אריק רוקד בחציית נחל

חוצים גשרים

בבריכות החמות - יפה גם ביום מעונן

ביום ללא עננים - או בבוקר :)

אמבטיה חמה!!!

זריחה

בבוקר התעוררנו מוקדם ,בשש בבוקר, והשמיים היו נקיים. הערתי את אריק והלכנו לטבילה נוספת במעיינות החמים וכמובן לצלם את כל היופי הזה ליד הבריכה. אכלנו ארוחת בוקר זריזה ואז גילינו שההודעה ששלחנו להורים לא הגיעה והם בטח מודאגים. אספנו את עצמנו ורצנו שוב כל הדרך חזרה. זה האמת כבר היה יותר מדי. הרגליים שלי קיבלו שיפשוף ובקושי יכולתי ללכת. פעם הראשונה שאני זוכרת את עצמי בוכה וחייבת הפסקה כל חצי שעה. אבל סיימנו את המסלול ורצנו לאוטו והתחלנו לנסוע. אבל מה - ניו זילנד, מדינה מודרנית, יש להם 300 קילומטר ללא קליטה סלולרית! זה היה המזל שלנו שהאוטו התחמם ב fox glaicer כי המקום הבא עם קליטה הוא wanaka, במרחק 300 קמ. אחרי כ 150 קמ׳ נסיעה לעיר הבאה אחרי fox glaicer כששאלנו אותם היכן יש קליטה הם אמרו לנו או בפוקס גליישר או בואנקה. הסתכלנו אחד על השני ואז ראינו שלט אינטרנט. שילמנו 5 דולר ל wifi מעפן, הודענו להורים שאנחנו בחיים ונסענו רגועים ל wanaka.

חוצים נחלים בדרך למטה

יער טרופי

נו טוב ... אין מילים
טרק שהוא חובה בניו זילנד

מדורת מטיילים

גולדן ביי - טקקה, פיינס פורד וכמובן ההנדוג.

נסענו לטפס ב pynes ford שבגולדן ביי. כולם אומרים שזה אחד המקומות הכי יפים לטיפוס בניו זילנד, אבל בעיני אתרי הטיפוס שבהם היינו בצפון - froget edge ו mangaoakiwa היו יפים יותר. אולם בלי ספק אווירת הטיפוס הכי טובה היא בפיינס פורד.

המצוק בפיינס פורד

pohara - מצוק חוף יפיפיה במרחק 10 דקות נסיעה מפיינס פורד.
אני אהבתי את פוהרה יותר

 

בהאנדוג (hangdog)  - הקאמפ הכי טוב בניו זילנד

בכל מקרה, אחרי חודש וחצי בהם כמעט ולא פגשנו חברה צעירים שיכולנו להתחבר אליהם הגענו לhangdog ופגשנו את כריסטיאן ואנה, זוג גרמני. כריסטיאן היה יינן ועכשיו מורה ואן עבדה בחברת פארמה גדולה ועכשיו החליטה להחליף מקצוע לעובדת סוציאלית. אכלנו ארוחת ערב ביחד ויום למחורת הם נסעו לעיר ליום מנוחה ואנחנו הלכנו לטפס. בטיפוס פגשנו את פלור ואקסבייר,הצרפתים, והחלפנו טלפונים. אקסבייר עבד בעבודות גובה בצרפת עד שנמאס לו והוא רצה לטייל בניו זילנד ופלור פשוט מטיילת כל הזמן. הם גרו בישוב קטן שבו מגדלים את כל האוכל לבד, מכינים גבינות ויין ובגדול חיים את החיים הצרפתיים. בערב היינו אמורים לצאת איתם לפאב אבל היינו עייפים וויתרנו.

בבוקר למחורת כריס ואנה חזרו. שמחנו כשהם חזרו והרגשנו תחושה מוזרה, התגעגענו אליהם למרות שהכרנו אותם רק ערב אחד. הלכנו לטפס יחד ואחרי יום נהדר החלטנו להכין יחד ארוחת ערב, שהיתה גם ארוחת שישי. אריק ואני נסענו להביא דגים שעשינו על האש, והכנו דלעת במדורה, כריס ואנה הכינו חצילים על האש ולנו היה גם בקבוק יין. דיברנו עם פלור ואקסבייר שיצטרפו והם הוסיפו בירה.

באותו ערב סביב המדורה נשארו הזקנים - אנחנו - בגיל שלושים לחיינו. וזה בניגוד לחברה הצעירים בגיל העשרים שיצאו לרוץ שישים ק״מ של המסלול באיבל טזמן יום למחורת. באותו ערב שתינו שלושה בקבוקי יין ועשרים בקבוקי בירה. ישבנו סביב המדורה ואריק שאל למה כל אחד מטייל. האמת זה היה מרגש מאוד. כל אחד חלק סיפור מאוד כנה ואמיתי. אריק מטייל כי כשהיה קטן היה לו גלובוס והוא חלם כיצד יוכל להגיע לכמה שיותר מדינות, הוא מתעניין בשפות השונות ובתרבויות השונות ורוצה להכיר את האנשים. כריס גם הוא בדומה לאריק מאוד אוהב לשמוע שפות שונות ולהכיר אנשים עם תרבויות שונות, אגב כשהוא ניסה לדבר בעברית הצליח לו ממש טוב. אקסבייר חלם תמיד לבקר במקום הכי רחוק שאפשר מהבית והמקום הכי רחוק מצרפת זה ניו זילנד. פלור לא אוהבת לחיות במקום אחד, אן שמחה שאין לה מחוייבות והיא לא חייבת לקום לעבודה או ללימודים ויכולה לעשות מה שהיא רוצה, ואני - אני לא אוהבת לטייל, אלא אם זה לתקופה ארוכה. אני אוהבת לשנות אורח חיים. אני נהנית כי בטיול הקודם שלי למדתי שהכל מסתדר, שאני יכולה להיות בחור נידח, בלי מקלחת, נעקצת על ידי יתושים או רטובה בגשם ועדיין הכי להנות בעולם כי אני עושה את מה שבא לי לעשות ולא את מה שאחרים רוצים שאעשה. למדתי שאחרי הדברים הכי פשוטים - מקום בטוח לישון, אוכל ובן זוג אהוב, הדבר הבא הכי חשוב זה לעשות את מה שאתה רוצה, את מה שממלא את הנשמה.

וכך יצא שאריק יצר מעגל מטיילים סביב המדורה והאווירה בו היתה קסומה.

אני חזרתי להוביל אז הייתי חייבת להתלהב.
מובילה את midwife crisis - כן midwife.
אני חושבת שזה שם המסלול כי באמצע אחרי הבולט שלישי
יש מנטל. מי שם מנטל במסלול של מתחילים ?!

בקבוק יין טוב מביקור יקבים ליד נלסון.
האמת שבסוף כל כך נהנו ביקב הזה - rimu grove
שהוא היחיד שביקרנו באותו יום

מאבטחת את אריק. עם כריס ואנה.
(אין תמונות מארוחת הערב כי היינו עסוקים בלאכול, לשתות ולדבר)

יום למחורת קמנו מאוחר, עם האנגאובר, והלכנו לטפס כולנו יחד. בצורה מפתיעה כולם טיפסו נהדר. טיפסנו עד מאוחר ופגשנו את סופי וג׳ארד. סופי היא מצרפת ומטיילת בעולם כבר שלוש שנים וג׳ארד הוא מהנדס מארצות הברית  שעבד בניו זילנד בתעשיית הזהב.

בערב פלור ואקסבייר הפתיעו אותנו עם גבינה שהם קנו בשוק השבת ופלור הכינה את הקרפים כי טעימים שאכלתי בחיים - קרפים על בסיס בירה, עם דבש, גבינת עזים טריה, עגבניות, גבינה צהובה, אגוזים ובזיליקום. ולקינוח בננות ושוקולד במדורה. למחורת אריק הכין את הפנקיקים המפורסמים שלו כארוחת בוקר והחלטנו שזה יום מצויין למנוחה.

אמרנו שלום לפלור ואקסבייר שנסעו לעבוד ובערב אנה וכריס בישלו ארוחת ערב - פסטה ברוטב סלק מוקרם וצנוברים, שוב ארוחת גורמה בטבע. יום למחורת ירד גשם. אנה וכריס נסעו לאיבל טזמן אילו אנחנו הסתובבנו בטקקה, עיירה היפית מגניבה, החלפנו גלגל, ועשינו טעימות ויסקי, פגשנו את סופי וג׳ארד ובערב ישבנו איתם לאכול.

טיפסנו עוד יום אחד בפוהרה ונסענו הלאה. עם געגוע ענק בלב למקום המדהים הזה שהוא ה hagdog. היה לנו שבוע מדהים מלא בדברים הטובים בחיים - טיפוס, חברים, אוכל משובח וטבע מדהים.

הנוף מלמעלה- עושה חשק לטפס גם כשעייפים

סופי ואקסבייר - מטפסים.
נראה כמו תחרות

אני מובילה - שוב הייתי חייבת להתלהב.

הפסקת צהריים  - מפגרים אבל אופטימיים.

איבל טזמן - Abel Tazman

שלושה ימים מהממים בטרק הכי יפה שעשינו עד עכשיו.

ביום השני לא הפסקתי להגיד ״וואו״, ״יואו״, ״מהממם״ ו״אאהההההאאאהה״. טוב מה אני מספרת תראו קצת תמונות.

איבל טזמן הוא טרק חופים. חופים מהממים - אוקיינוס בצבע טורקיז, חול צהוב, ויער טרופי ירוק (הם קוראים לזה שיחים bush). הטרק המלא הוא חמישה ימים. אבל בגלל שהטרק לא מעגלי וכדי לפשט את הלוגיסטיקה החלטנו לקחת water taxi כמו שהמליצו לנו לאחד החופים ,Totaranui , ומשם כבר עשינו שלושה ימים בקמפינג. 

כל זה היה מלא מים

היום הראשון כלל מעבר חוף שניתן לעשות אותו רק בזמן שפל. בחופים הללו נמדד הפרש של 4 מטר בין גאות ושפל, ואנחנו היינו בלילה של ירח מלא, כשהפרשי הגאות והשפל הכי גדולים - מעשית זה אומר שכשיש שפל יש קילומטרים של אדמה שניתן ללכת עליה. בבוקר עברנו במפרץ עם סירת מנוע ואז בצהריים חצינו ברגל. ראינו גם כרישה באמצע המלטה שנסחפה לחוף בגאות או לא הספיקה להמליט בשפל ולחזור לאוקיינוס. לצערנו היא כבר היתה מתה וכך גם העובר.

לקח לנו שלוש וחצי שעות אחרי החלק שאותו חצינו בשפל ועד שהגענו לקמפינג שאליו נרשמנו. אמרו לנו שזה רק שעתיים של הליכה, ואנחנו עצרנו ולקחנו את הזמן. הגענו לפיסת גן העדן שבה הקמנו את האוהל רק לקראת שקיעה, בישלנו ארוחת ערב, ועד שסיימנו לאכול כבר היה חושך. ואז כמו שאריק הגדיר ״הם הדליקו איזה משהו מוזר על האי שממול״. מבט ממוקד יותר על כדור האור הזוהר שיוצא מהאי גילה שזה הירח - עגול, מלא, קרוב ומאיר במיוחד.   גן עדן!

למחורת קמתי ב 5 וחצי בבוקר לצפות בזריחה.זריחה כזאת זה לא משהו שמפספסים.

הבית שלנו. בגן עדן פרטי

זריחת הירח

זריחה מעל האוקיינוס.
בשביל זריחה כזאת שווה גם לקום ב5 וחצי בבוקר

היום השני היה מהמם עוד יותר. הקטע בין Bark Bay ל Anchorage הוא מדהים, יפיפה ולא מהעולם הזה. האמת שהיופי היה לראות את האוקיינוס והלגונות בזמן גאות והמון מפרצים קטנים שניתן לגשת אליהם - פיסות חוף פרטיות קטנות. הן בטח היו פרטיות כי טיילנו לפני העונה. זה קטע שפשוט שווה לקחת את הזמן ולעשות לאט וללכת לחופים ולתצפיות השונות. סימנו את היום מוקדם, היה לי זמן לעשות יוגה, ואז אחרי ארוחת הערב הלכנו לטיול קצר ל Te Pukatea Bay או כמו שצעקתי שם בשימחה ״חוף פרטי, חוף פרטי״! ישבנו עם כמה מטיילים נוספים סביב מדורה והלכנו לישון.

חוף פרטי !!!!

והציפור השניה תקפה אותי כי התקרבתי לקן

קינון

היום השלישי בין Anchorage ל Marahu היה פשוט יחסית ועם תצפיות יפיפיות לאוקיינוס. סיימנו בצהריים ושתינו בירה.

איבל טזמן הוא כנראה הטרק הכי יפה שעשינו עד עכשיו. ההגעה בסירה הוסיפה המון שכן הסקיפר נכנס לכל מיני לגונות יפות והסביר על המקומות השונים. חשוב לתכנן אותו בהתאם לזמני השפל וכמו שאמרו לנו תמיד אפשר להתייעץ עם אנשי ה DOC במרכז המידע בנלסון.

וזה מיתרונות ה water taxi

להנות מהדרך

שום נוף בעולם כנראה לא יהיה שווה אם תסבול כל הדרך בטיול, אני לפחות עוד לא נתקלתי באחד כזה. חייבים להנות מהדרך עצמה כדי להפוך את כל החוויה של הטיול למהנה, שווה וכזאת שבעוד כמה ימים תזכור לטובה. הנוף מהפיסגה, נוף של אגמים או מראה מפל הם רק הדובדבן שבקצפת, אבל מסביבו יש קצפת. סליחה עם מי שלא אוהב קצפת, אני איתכם, אבל זאת המטאפורה הידועה.

ויש הרבה דברים להנות מהם בדרך - האוויר הצח, ההליכה עצמה, הידיעה שאת עושה את מה שהחלטת לעשות, האתגר או ההתגברות על מיכשולים, זמן מדיטציה, שיחה טובה שמתפתחת בדרך, הנוף, השקט ונשיקות מאריק למרות שהוא עושה איזו עליה שהוא מבחינתו היה מוותר עליה. לפעמים ההליכה היא לא פשוטה, לפעמים מאתגרת, לפעמים יש שמש מחממת ולפעמים קר ויש גשם, כן זה לא כיף אבל גם אז יש הרבה ממה להנות. כמובן שזאת בחירה אישית, אפשר לעשות טרקים רק כשיש מזג אוויר מושלם, אפשר גם לקטר וללכת רק כדי לראות את אותו נוף מובטח. אבל החיים לא מושלמים, לפעמים יש מזג אוויר רע, לפעמים הוא משתנה ממש מהר, לפעמים הנוף זה לא מה שציפית, אם לומדים להנות מהדרך עצמה אז כל אלה לא משנים בכלל. גם אם לא נגיע לנוף המובטח בגלל עננות כבדה או תנאים המסוכנים מכדי להמשיך עדיין נהננו מהדרך.

עשינו אתמול את ה Tongariro Alpine Crossing שנחשב לאחד ממסלולי היום היפים בעולם. לא סיימנו אותו. די בתחילת המסלול יש עליה להר הגעש Ngauruhoe והחלטנו לעלות. לקראת סוף העליה מזג האוויר השתנה. לפי התחזיות הבטיחו יום בהיר ואכן בבוקר לא היה ענן אחד בשמיים והיה יום מהמם, אבל פתאום התחילו להגיע עננים להר והרוח התחזקה. הגענו לפיסגה וזכינו בחמש דקות של פיסגה בהירה, צילמנו כמה ותמונות וכבר ירדנו בתוך עננים. החלטנו להמשיך לאגמים ולקוות שהעננים יעברו, אבל היכנשהו באמצע הדרך הרוחות כבר היו חזקות מאוד וכל מי שניסה להגיע לאזור האגמים אמר שפרש באמצע כי לא רואים כלום. המצב לא היה נראה לי מסוכן היות והיינו מצויידים היטב גם בבגדים חמים, גם בבגדים לגשם וגם בערכת השרדות למצב חירום, מזג האוויר היה רע אבל כבר טיילתי במזג אוויר גרוע בהרבה. אני הייתי ממשיכה עוד קצת, אז נכון שפחות כיף אבל אולי היינו רואים את האגם, אבל אריק כבר הפסיק להנות אז הסתובבנו. הוא די התפלא שעדיין נהנתי למרות שלא ראו כלום מהנוף, אבל היה לי מעניין ומאתגר במזג האוויר החדש וכמו שכבר אמרתי זה פשוט עיניין של למצא את מה שטוב במצב.

היה לנו טיול כיפי ומהמם - טיפסנו לפיסגה של הר געש, הלכנו בשלג, ראינו את לוע הר הגעש הרדום, וראינו גם עשן מפיסגת המשנה שליד, עלינו בדרדרת ואני בהחלט למדתי ללכת טוב יותר על דרדרות וגלשנו למטה על דרדרת, אכן מסתדבר שהשתפרתי פלאים גם בזה. אני נהנתי גם ממזג האוויר הפחות טוב, דברים נראים אחרת כשיש עננים. והיה עוד יתרון - כולם חזרו לרכב, אז הטרק העמוס בעולם (1500 איש ביום) היה לגמרי רק עבור שנינו. 

אגב היום, הלכנו שוב למסלול רק הפעם מהצד השני. ידענו שיהיה מזג אוויר רע למעלה אבל קיווינו שנצליח להגיע בלי בעיה למעיין החם שבאמצע הדרך בין החניה ל Ketetahi hut. לא הצלחנו להגיע כי הרוחות והגשם היו חזקים מדי אבל הבנו מדוע זה נחשב לאחד הטרקים היפים בעולם - מתחילים באיזור הר געש בעל מראה מדברי ומסיימים ביער טרופי, והנופים מהצד של ketetahi בטח מהממים ביום בהיר.

הנוף מאמצע העליה ל Ngauruhoe

וזה הנוף כשהוא מתחיל להתכסות בעננים

הספקתי לעשות תמונת קפיצה עם שמיים נקיים

אריק כבר לא הספיק.
כשהוא הצטלם מביט ללוע הר הגעש כבר היינו בתוך ענן

שוב שלג ושוב לא רואים כלום.
איזה דה-ז'ה-וו מאיזה קזבג... האמת גם פה קפאו לי הידיים

soda spring

האמת כשמעונן הנוף הזה הרבה יותר עוצמתי.
וגם נחמד לקבל אותו ללא כל שאר המטיילים :)

משפט שהופיע על תמונה אצל מאט ומאוד אהבתי. הוא היה נראה מתאים לפוסט הזה ושאלתי את אריק אם יש לו תמונה של קשת.
הוא אמר שלא צילם אף פעם וגם לא ראינו קשת בטיול הזה.
באותו יום ששאלתי ירד גשם אחר הצהריים ואז שוב יצאה השמש - זאת התמונה מהחצר.