הקזבג וכמה מחשבות על תכנון

אני לא יודעת מה גרם לנו ללכת לטרק הכי קשה שעשינו בגרוזיה ללא תכנון מתאים. אולי זאת ההתרגשות, אולי כי סמכנו על המדריך, אולי כי היינו מוגבלים בזמן בהתאם לשאר התוכניות שלנו, בכל מקרה פישלנו בתכנון העליה.

הטרק הכי קשה שעשינו בגרוזיה הוא העליה לקזבג. היה ברור מההתחלה שזה הולך להיות הטרק הכי קשה, פשוט כי מדובר באלפיניזם, וגם אם לא מדובר במסלול טכני בכל מיקרה הולך להיות קר מאוד, ארוך, מתיש פיזית ובוחן את כח הרצון. אז ההגיון דורש לתכנן כזה מסלול ובפרט לתכנן מה לקחת. אנחנו שכרנו נעליים וציוד לקרח, ארזנו בגדים חמים, שכרנו מדריך שהתברר כגרוע ברמות על אבל את זה גילינו בדרך, לקחנו יום ספר לעליה, צימצמנו בכמות ציוד כדי להקל על התיק ובאמת שלא לקחנו ציוד או בגד שלא היה לנו צורך או שימוש בו, אבל לא תכננו מה אנחנו לוקחים לאכול! 

זה משהו שאנחנו מאוד טובים בו. אנחנו מחשבים בדיוק ממש טוב מה אנחנו לוקחים לאכול כדי לא לסחוב משקל מיותר, במקרה הכי גרוע נאכל פחות. ואילו פה סמכנו על המדריך. שאלנו אותו מה כדאי להביא מבחינת אוכל. החשד ביכולת שלו לארגן משהו היה צריך לעלות כשהוא החליט שצריך שלוש שקיות מרק אינסטנט לאדם ליום! ותפוחים - לא פחות ולא יותר מ 3 קילו תפוחים כי זה מאוד מרענן. אז נכון שתפוחים זה מאוד מרענן, אבל לסחוב 3 קילו תפוחים לחמישה ימים במיוחד כשמדובר בעליה של כ 2 ק״מ ביום הראשון זה טימטום שאמור היה להדליק אצלנו נורה אדומה. טעות שהיא לגמרי שלנו כי קנינו אוכל בלי לעצור דקה ולחשב מה אנחנו אוכלים בחמישה ימי טיול ופשוט להוסיף עוד כמות של בנאדם אחד. התוצאה היתה שסחבנו אוכל שיכול היה להספיק לנו לשבועיים לפחות ובמשך 3 ימים האכלנו מלא אנשים ועשינו ארוחות ענק. והכי מצחיק - לא לקחנו אלכוהול כדי לצמצם במשקל.

מילא העיניין הזה שלא נועדתי להיות סוס מסע, אבל בגלל המשקל הכבד בעליה למטאו לקח לנו הרבה זמן לעלות, היינו איטיים בהרבה מהקצב הרגיל שלנו. נוסיף לזה את העובדה שיצאנו מאוחר כי התחלנו בבוקר בטביליסי וחלק מהיום לקחה ההגעה, הגענו ללחצות את הקרחון שלפני המטאו שעתיים לפני החושך. הבעיה היתה שמעבר לצורך לסיים את החציה באור, בשעות הללו מזג האוויר לרוב גשום. לנו היה גשם עוד מלפני העליה לקרחון, ואז הגשם התחלף לברד. היה קור אימים, הידיים קפאו. לפני העליה לקרחון החלפתי למכנס הגורטקס שנרטב כולו, אבל לפחות לא קפאתי. אריק לעומת זאת לא החליף - הוא היה במכנס טיולים דק ספוג במים כאשר רוח חזקה נושבת והטמפרטורה קרובה לאפס, על קרחון. הידיים שלו קפאו, ובטח גם איברים אחרים. נאלצנו למהר כי גם לאחר שעברנו את הקרחון, בגלל שהיינו קפואים, היינו חייבים לעלות מהר. אבל בגובה 3600מ׳ כבר קשה לנשום, קשה לעלות ובטח קשה לעשות את זה עם 15 קילו על הגב. כשהגענו למטאו היינו גמורים. הורדנו את כל הבגדים הרטובים, הצלחנו למצא כמה דברים יבשים ואריק הלך לחובשת כדי לטפל בידיים שלו שקפאו לגמרי.

למחורת בילינו את רוב היום בלייבש את הבגדים שלנו שנרטבו לגמרי. היינו צריכים אותם לעליה להר ולכן לא יכולנו לעשות כלום לפני שהבגדים היו יבשים. ישנו רוב היום. בערב עשינו עליה קצרה להתאקלמות אבל בגדול איבדנו יום בגלל תכנון לקוי. היינו עייפים ואותי אישית החוויה הזאת הפחידה. בעליה בקושי הצלחתי לנשום, היה קר ורטוב והדבר האחרון שהתחשק לי לעשות זה לחוות את זה שוב. למזלי עליית ההתאקלמות היתה יפה, לא היה לי קר והצלחתי להרגע. הלילה השני במטאו היה הלילה הראשון שיעדנו לנסיון עליה להר, אבל פחדתי ולא סמכתי על המדריך. לכן בלילה כשהמדריך אמר שלא כדאי לעלות בגלל מזג האוויר, העדפתי לא ללחוץ עליו לצאת בכל מיקרה. פשוט לא סמכתי עליו ועדיין לא הייתי בשיא כוחי. באותו לילה כל הקבוצות עלו, מלבד אנשים שהגיעו למטאו באותו יום. היה מזג אוויר אידאלי לעליה. יום יחיד אחרי רצף של ימים עם מזג אוויר רע. ביום שאחרי כבר ירדנו 300 מטר לפני הפיסגה בגלל סופה.

אני יכולה להאשים מפה ועד להודעה חדשה את המדריך, אבל בסופו של דבר אני מרגישה שפישלתי בדבר שאני ממש טובה בו. לתכנן כמה ציוד צריך לקחת. ואני יכולה לכעוס על המדריך, אבל זאת בסופו של דבר היתה האחריות שלי ושל אריק לדאוג לתכנן את המסלול בהתאם ליכולות שלנו. זה אחד הלקחים שלי מהטיול הזה.

עם תיקים כאלה היינו צריכים לחשוד.
התיק שלי בגודל שלי!!!

על הקרחון. לא מבינה איך היה לאריק את הכח לצלם.
אגב שימו לב למכנס הורוד של המדריך, זה פאטה - אל תלכו איתו!