06.09.2014
שוב עלה לי הפחד הזה של מה בדיוק אני הולכת לעשות כשנחזור לארץ. למען האמת הפחד הוא לא סביב מה אני הולכת לעשות. את זה כבר החלטתי, אני הולכת לעשות טיפול ברפתקאה וקואצ׳ינג. הפחד הוא סביב האם אני אצליח לעשות את זה, האם אצליח להיות טובה. כי נכון לעכשיו אני לא מטפלת וגם אני לא קואצ׳רית וגם כאשת שטח אני לא הכי טובה. אז למה שאני אצליח בכלל לבנות עסק מצליח במשהו שאין לי שום הכשרה אליו. אני גם כבר בת 31, כלומר עוד מעט אני רוצה להרחיב את המשפחה וזה לא הזמן הכי קל לבנות קריירה.
אז הפחד הזה התגנב לו לאיטו. הוא לבש צורה מוזרה של שריר תפוס, אחר כך סתם מצב רוח רע שאינו ברור, הוא היה גם בחלומות מוזרים בהם פעם אחת נלחמתי בעזה ופעם נוספת הייתי בסדנת מדע בוויצמן ולא הצלחתי להתחבר לאנשים. שני החלומות הללו לא קשורים אלי.
בלילה הגענו לקצחי, כפר נידח ליד צ׳יאטורה בגאורגיה. הגענו לבית מטפסים קטן שרוב הזמן ריק ומדי פעם גרים בו מטפסים. יש הרבה קורי עכביש בפינות והתיקרה קצת מתפוררת אבל מעבר לזה הבית ממש חמוד. יש גז, יש תבלינים, יש כמה מיטות, יש אור שצריך לחבר בצורה ״פירטית״ כי ה״רשויות״ לא מוכנות לחבר אותך אבל מוכנות שתשלם, ויש נביעה מטר מהבית שזה מקור המים של הכפר.
והאמת שפה כבר ישנתי טוב יותר. פה כבר ברור לי שאני אצטרך לחזור, להשיג הכשרה פורמלית מתאימה, ופשוט לעשות את מה שאני רוצה.
אז מה עם זה מפחיד. זה לא נראה בלתי אפשרי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה