מטפסים בטונסאי - ומה זה עשה לי לבטחון העצמי

בטונסאי יש הרבה מטפסים. כשאנחנו היינו שם היו הרבה מטפסים מרוסיה שהיו בחופשת החורף / חופשת טיפוס. אנחנו התחברנו עם כמה מהם ופגשנו חברה נהדרים, בילנו את ערב השנה החדשה עם המון אלכוהול והרבה צחוקים. האמת הרבה אני לא זוכרת מאותו ערב.

בכל מקרה, חופשה זאת דרך אחת להסתכל על זה. זה דומה יותר למחנה אימונים מרוכז. בתשע בבוקר הם כבר מתחילים לטפס - הכוונה כבר במצוק אחרי ארוחת בוקר והכל וזה הלוז לימים שבהם הם כבר לא מתאמנים ברצינות. כשהם התאמנו ברצינות במשך שבועיים זה היה שלושה ימי טיפוס אינטנסיבבים שמתחילים בשמונה ועד השקיעה ואז יום מנוחה של טרק וחוזר חלילה. המטרה - להעלות דירוג ולהתחזק.

ואז כמובן מתחילים הדיבורים - המסלול הזה והמסלול הזה, האם אתה מאתגר את עצמך פיזית, מנטאלית. והדיון שהשאיר אותי הכי בשוק בעולם ועם הכי מעט בטחון עצמי שיש - אחוזי שומן. לשמוע בחורה רזה ששוקלת בקושי ארבעים קילו מכריזה שעליה לרזות ולהוריד את השומן התת עורי, ויושבת לידה עוד בחורה גבוהה ורזה שהיא תזונאית ספורט ומייעצת לה שהיא אכן צריכה לעשות זאת. פה כבר לא ידעתי בכלל מה לעשות.

בתור אחת שמטפסת 6a בתאילנד ו 5ים בישראל וניו זילנד, הרגשתי ממש אבודה. יחד עם משקל העודף שלי והריפוד בכל המקומות הנכונים והנכונים פחות, הבטחון העצמי שלי ממש צנח לריצפה. אומנם אחר כך הצלחתי לאסוף אותו, להתעלם מהסטנדרט ההזוי, ולאתגר את עצמי במסלולים (6b). אבל בכל זאת זה היה קשה.

היה גם צד שפוי יותר. היתה שם אלפיניסטית תותחית שמטפסת 7a, היא לא היתה רזה. פשוט בחורה רגילה עם ריפוד במקומות הנכונים. האמת רגילה היא לא היתה רגילה, היא היתה מאוד מרשימה, מאוד עצמאית ומאוד חזקה.

לא יודעת מה אני רוצה להגיד בפוסט. אולי סתם להוציא את התסכול שהיה לי שם, בין כל הבחורות היפות והרזות שבכושר ומטפסות טוב או רצות ונראות כמו דוגמניות, ועדיין מנסות לרזות עוד, היה לי ממש קשה להיות בבגד ים או להרגע.

יש גם מקומות ותקופות כאלה. להם אין לי עדיין פתרון אמיתי. בטח זה טמון בבטחון עצמי גדול יותר ובהשלמה וקבלה של הגוף שלי - עוד לא מצאתי את הנוסחה לזה ואני בחיפוש פאסיבי אחריה.

אריק מטפס 6C

לא ברור לי איך הגעתי לשם
זאת אני - הנקודה הורודה

אסיה מטפסת

כולנו על החוף - אחרי יום טיפוס "קליל"

לתמונות בגד ים אני מוכנה רק כשלא רואים אותי בברור

ריפוד במקומות הנכונים - דווקא יפה.
חבל שאני רואה את זה רק בתמונה

תאילנד - הפעם היתה לי נחיתה קשה

הפעם, בניגוד לפעם הקודמת לפני שלושה חודשים, ההגעה לתאילנד היתה לי קשה. בעצם ההגעה לבנגקוק היתה מצויינת זאת הנחיתה באיים שהיתה קשה. היינו בטונסטי, שזה החוף שצמוד לריילי רק שבטונסאי יש בעיקר מטפסים. הבעיה היא לא טונסאי או ריילי, אני לא רוצה להכפיש כי אחר כך נהנתי ממש, הבעיה היא כנראה הציפיה שהיתה לי לעומת המציאות.

עיקר הקושי שלי היה להתמודד עם המחירים. כולם אומרים שתאילנד זולה, ואיזה כיף ונהדר זה לשבת ולשתות שייקים כל היום על החוף ולאכול אננס ולשתות קוקוס. אחלה. אני לא אגיד שתאילנד יקרה. אבל ניו זילנד היתה זולה יותר. ואם לא זולה יותר אז לפחות כמו תאילנד.

אז איך אחת המדינות היותר יקרות בעולם זולה כמו אחת המדינות היותר זולות? פשוט מאוד - בתאילנד חיינו סיגנון חיים שונה לגמרי - ישנו בבונגלו ולא באוטו או באוהל או כפי שעשינו בניו זילנד, ואכלנו במסעדות בניגוד לקניות בסופר ובישול שעשינו בעצמנו. וכך יצא שליום הוצאנו בתאילנד כמו בניו זילנד. נכון שהאיים יותר יקרים מבנגקוק ומהצפון ונכון שהגענו בשיא העונה - חופשת החורף של רוסיה ואירופה. ועדיין, תאילנד לא נראתה לי זולה. מה גם שבגלל שכל דבר עולה מעט (5-10 שקלים) יש נטיה לקנות יותר, ובצורה מיותרת.

אני חייבת לציין גם שלא התפרענו לא מבחינת אוכל ולא מבחינת מקום המגורים. אילו היינו לוקחים מלון עם בריכה ו/או מיזוג בחדרים, תאילנד היתה יקרה יותר מניו זילנד. איכשהו בעיני זה לא חובה - לחיות במלון, בריכה, מיזוג וכו. אני הייתי מאוד שמחה לגור באוטו או באוהל בניו זילנד. לא הרגשתי שחסר לי דבר. כנל לגבי האוכל - מסעדות לא נראה לי כמו משהו חשוב במיוחד. להפך, האוכל שאכלנו בניו זילנד היה מעולה, הכנו אוכל בריא וטוב. ואני מאוד מאוד נהניתי מהאוכל התאילנדי אבל כנראה שהייתי נהנית לא פחות מלבשל אותו לבד.

שוב הדברים שבשבילם היינו שם - הנוף, והמצוקום, היו בחינם.

אחרי יומיים נרגעתי. פשוט קיבלתי את זה שזה המחירים של דברים באיים ושבכל מיקרה אנחנו לא משלמים הרבה ופשוט הצלחתי לשחרר ולהתפנק. פגשנו אנשים נהדרים ובילינו נהדר - עם כל אותם שייקים ופנקייקים ואננסים. זאת פשוט שאלה של ההבדל בין הציפיה למציאות שיצרה לי נחיתה מאוד קשה באיים. ברגע שהצלחתי להתאחד עם המציאות נרגעתי.

טונסאי - הנוף מהחוף

הקופים מסתובבים חופשי

קופים מסוג אחר
תמונות נוספות ממסלולי טיפוס בהמשך
המגוון היה מטורף

הנוף ממרומי אחד המסלולים

נוף דומה מאותו המסלול.
נשארתי רבע שעה למעלה להתפעל מהנוף

נוף מתוך מערה.
ישנה מערה קצרה שעוברים בה ולבסוף יוצאים בצד השני של האי
עם הנוף הזה שנגלה לעינינו

ההבדל בין הציפיה והמציאות הוא שגרם לי לקשיים.
ברגע שקיבלתי את המציאות, נרגעתי.

הכרנו חברים חדשים - מאוד עודד ושיפר את החוויה

אריק הגשים חלום

יש איזה קסם מיוחד שקורה כאשר אנשים מגשימים חלום. חלום קטן או חלום גדול, זה לא משנה בכלל. נראה שמשתחררת כמות עצומה של אנרגיה, שימחה ואהבה. ככה היה אריק כשהוא הגשים את החלום שלו בניו זילנד לעבוד בחווה.

  

בקרייסטצ׳ירץ׳ נשארנו אצל ג׳אורג׳יה ואד שיש להם 6 ילדים. אחד מהם מתחתן ממש בקרוב וגם אישתו לעתיד גרה איתם, ויש להם כלב, חתול ומחלבה של שני עדרים של כ 800 פרות. הבית תמיד חי ומלא באהבה. כשהגענו אליהם אריק ישר ביקש לעזור לחלוב את הפרות. מאז שהתחלנו את הטיול בניו זילנד אריק חיפש חווה שיוכל לעזור בה. כל פעם שהיו אנשי hit עם חווה ניסינו להתארח אצלם. עד כה אריק עזר בכל החוות אבל לא יצא לו באמת לעבוד כחלק מאנשי החווה. עד שהגענו לג׳אורג׳יה ואד. ריטה, הבת של ג׳אורגיה, שעבדה במישמרת לקחה אותו איתה ואני הייתי עייפה אז הלכתי לישון. אריק חזר אחרי ארבע שעות חליבה שמח ומאושר, הוא היה כולו מלא בחרא וסיפר על כך בהתלהבות, וכמה נהנה ועל כך שנהיה טוב בזה.

יום למחורת הוא קם בחמש בבוקר כדי להצטרף לריטה לחליבה. בחיי שניסיתי לקום, אבל זה באמת לא היה הקטע שלי. לכן נשארתי לישון ובאתי רק בסוף, בעיקר כדי לראות את בעלי האהוב קורן מאושר. זה מדהים כי פרט לקזבג לא קמנו כל כך מוקדם בטיול הזה. והנה פה הוא קם בעשרים לחמש כדי בחמש כבר להיות במשמרת, בהתנדבות ללא תשלום. למישהו זה יראה מוזר אבל אריק עשה עוד שתי משמרות כאלה - זה היה החלום שלו בניו זילנד והוא הגשים אותו וכמות השימחה שמתלווה לזה קשה לתאור במילים.

אושר וקצת טירוף, אחרי שקמים ב  4:30 לפנות בוקר

לעשות דברים בעצמי או למה התחלתי לאהוב מולטיפיצ׳ים

אחרי qweenstown התחלנו את סוף הטיול בניו זילנד. התחלנו בנסיעה לכיוון קריסטצ׳רץ׳ עם עצירה ב mount cook על מנת לטפס שם ב sebastopol bluffs - איזור של מולטיפיצ׳ים פשוטים.

מולטיפיץ׳ זה טיפוס בחלקים - כל חלק הוא פיטץ׳ ובין לבין לא יורדים לקרקע אלא מתאבטחים לתחנה וממשיכים הלאה. קודם מטפס המוביל הראשון וכשהוא מגיע לתחנה הוא מעלה אליו את המאבטח. עכשיו המאבטח ממשיך להוביל את הפיץ׳ הבא וכשהוא מגיע לתחנה הוא מעלה אליו את המטפס הראשון.

עד כה כמעט תמיד אריק היה מוביל את כל הפיצ׳ים. כשאני הייתי מגיעה לתחנה היינו מחליפים בין החבלים והוא היה מוביל שוב. עד כה אני לא הצלחתי להוביל את המסלולים במולטיפיצ׳ים שעשינו. המולטיפיץ׳ הראשון שבו מילאתי את חלקי היה בqweenstown, שם היה מולטיפיץ׳ פשוט, שהמקטע השני שלו היה בדירוג שאני מטפסת והיה בולט כל מטר וחצי. אידאלי לאנשים מתחילים. זאת היתה הפעם הראשונה שבאמת נהנתי ממולטיפיץ׳. האמת הפיץ׳ היה ממש קל ולמרות זאת לא הרגשתי בטוח ופחדתי ולכן ישבתי. זה משהו פסיכולוגי לגמרי. המאבטח שלי לא היה על הקרקע אלא באוויר, היה בזה משהו חדש וזה הפחיד למרות ההגיון שכל התהליך אותו הדבר כמו כשהמאבטח על הקרקע . אבל אחרי שישבתי על החבל וראיתי שהכל בסדר נרגעתי והמשכתי הלאה. זה היה מעין ראליטי צ׳ק למשהו שחדש לי, הבנתי שהכל בסדר אך לא הצלחתי לקבל את זה עד שלא הרגשתי את זה פיזית דרך הגוף.

לעשות את החלק שלי במולטיפיץ׳ היתה הרגשה נהדרת. בחיי שהזה היה מולטיפיץ׳ מצ׳וקמק, הוא השקיף לחניה של מרכז קניות ואומנם ראינו את qweenstown כשעלינו למעלה אבל בהחלט אין מה להשוות את זה לנוף על המולטיפיץ׳ בוואנקה שעשינו ביום הולדת של אריק ואריק הוביל את כולו. למרות זאת יש פשוט משהו נהדר בלעשות את חלקך. להיות חלק שווה ממשהו גם אם הוא קטן מספק יותר מאשר כאשר מעלים אותך למעלה גם אם מדובר במסלול יפה יותר. זה המצב בשבילי. זה היה נכון במולטיפיץ׳ הזה ואני מניחה שזה נכון בשבילי גם בחיים. צריך אומנם עירבוב בריא בין שני הדברים, לפעמים כשנותנים למישהו חזק להוביל לומדים המון דברים חדשים ומגיעים למקומות מדהימים. זאת דרך נהדרת ללמוד ולהתקדם. אבל בשבילי תחושת ההישג היא בלעשות בעצמי.

הנוף מהמולטיפיץ' הראשון שלי

אחרי מולטיפיץ׳ ההכנה בקווינסטאון הייתי מוכנה למולטיפיצ׳ים בהר קוק. עשינו שניים. לאט. ביום הראשון הובלתי את הפיץ׳ השני מבין השלושה על המסלול הקלאסי shark attack. זהו פיץ׳ ברמה 15, בארץ זה מתורגם ל 5 אבל נראה לי שבכל זאת בארץ הוא היה מקבל דירוג גבוה יותר. המרחק בין הבולטים היה של 3 מטר לפחות והמסלול היה לי קשה. האמת פחדתי. חשבתי לרדת למטה ולתת לאריק להוביל את הכל. אבל זכרתי את ההנאה שחוויתי כשמלאתי את חלקי במולטיפיץ׳ והחלטתי להמשיך. הצלחתי להרגע ולהמשיך מבולט לבולט עד שסיימתי את הפיץ׳ שלי.

ישנו בקאמפ ולמחורת התעקשתי שנעשה מולטיפיץ׳ נוסף. זה פשוט ממכר. זה כמו טרק לגובה וכשנהייתי חלק פעיל בעיניין התחלתי באמת להנות.

אחרי זה התחלנו את המסע הביתה.

mount cook - סלפי עם נוף. מזל שיש פנורמה.

וזה הנוף - mount cook - שווה את הטיפוס למעלה. למרות שגם ללא הנוף היינו מטפסים

החיים הפשוטים 2

אחרי המילפורד חזרנו ל queenstown לטפס. התקשרנו לאנה וכריס, כן ההם מהפוסט על פיינס פורד, וקבענו לטפס איתם. חיפשנו קמפינג ליד המצוק. באיזור של qweenstown רוב הקמפינגים הם בתשלום, אבל ראינו פניה לכיוון האגם וגילינו מקום יפה שלא רואים אותו מהכביש. זה היה מקום פרטי ולידו חנה רכב ועליו מספר טלפון. אריק התקשר לבעל המקום ושאל אם אפשר להשאר שם. בעל המקום הסכים. חנינו בדשא, אירגנו את הרכב לשינה וחיכינו לאנה וכריס. כשהם הגיעו, אכלנו ארוחת ערב מעולה, שתינו יין, קישקשנו והלכנו לישון. יש משהו במפגש עם חברים שתמיד משמח ומרגיע.

יום למחורת קמנו והלכנו לטפס ב wye creek, שהוא בהחלט אחד המצוקים הכי יפים בניו זילנד.  היינו במצוק הזה עשרה ימים לפני, עם מורגן ואריקה, והוא היה אחר לגמרי. הטבע בניו זילנד פשוט מדהים וחזק. הפרש של עשרה ימים בלבד והשלג שכיסה את כל הפסגות נמס, מה שגם הביא את נחל ה wye לגעוש ולעלות קצת על גדותיו. עשרה ימים בלבד! כשהיינו עם מורגן ואריקה טיפסתי מסלול אחד קצר של 5b ופשוט ופחדתי מאוד, בפעם השניה לאחר חימום על אותו המסלול טיפסתי את ה mission - מסלול של 5c שבארץ בכיף היה 6a, מסלול של 32 מטר שמרגיש כמו ריקוד על הקיר. חזרתי להוביל בבטחון. עשרה ימים בלבד ואפילו לא טיפסתי בהם!

הנוף מהמצוק

אריק מטפס 6c על ה monkey roof במצוק

הבית שלנו

בערב שוב בישלנו ארוחה ושוב הלכנו לישון בשטח באוטו. יום למחורת אנה וכריס היו ביום חופש מהטיפוס ואילו אנחנו הלכנו לעשות מולטיפיץ׳ פשוט כדי שאני אוכל לתרגל עבודה על מולטיפיץ׳. זאת היתה הפעם הראשונה שעשיתי את חלקי במולטיפיץ׳ - הובלתי את הפיץ׳ השני שהיה פשוט מאוד ובניתי תחנה. סוף סוף התחלתי להנות ממש ממולטיפיצ׳ים. הסיבה בפוסט הבא. נפגשנו להמבורגר בעיר ונסענו שוב לישון במקום החופשי והכבר די קבוע שלנו.

בבוקר קמנו, אכלנו ארוחת בוקר, נסענו לטפס במצוק ליד queenstown, ובערב נסענו לקאמפ בדרך לטרק. לפני שניגשנו להכנת ארוחת שישי עשינו רחיצה באגם הקר, כזאת עם סבון אקולוגי, שתי שניות ורצים לחוף כי פשוט קפוא, אבל אחרי זה ההרגשה נקיה ונהדרת. אירגנו ארוחת שישי לתפארת - יין טוב, אוכל טוב והכי חשוב חברה מעולה. למחורת יצאנו לטרק.

מפחיד במולטיפיץ'

הנוף מהמצוק

היו לי תוכניות גדולות - רציתי לעשות באזור את ה rees-dart שנחשב לטרק יפה מאוד ופחות מסודר מהמילפורד, אבל הוא היה לחמישה ימים, רציתי לעשות גם את ה caples-greenstone שגם הוא נחשב ליפה והוא לשלושה ימים. אבל כרגיל תוכניות לחוד ומציאות לחוד - לא נשאר לנו מספיק זמן באיזור. אז מצאנו טרק קצר - עשר שעות, עם ביקתה באמצע, ואפשר לעשות אותו ביומיים.  זהו ה mcintosh loop. טרק יפיפה המשקיף לפסגות מושלגות ולאגם. בלילה ישנו בביקתה שהינה חופשית היות וזהו טרק לא מתוייר, והביקתה בסיסית. אגב בסיסית בניו זילנד זה לא בסיסי בכלל - יש 4 מיטות, 8 מזרונים גדולים, מטבח, חדר שינה, שירותים בחוץ, אפילו נייר טואלט יש בשירותים. אבל אין חשמל או גז או אספקת מים מהברז למי שמחפש את זה. אנחנו מבחינתינו הגענו למקום מושלם. ורק אנחנו היינו בטרק וזה היה חידוש מרענן בניו זילנד.

בישלנו ארוחת ערב, שתינו יין, למדנו לשחק ״קניפל״ ולימדנו את כריס ואנה לשחק יניב. תכלס לא צריך יותר מזה. סיימנו את הטרק למחורת, עם ארוחת צהריים בטבע של לחם, גבינה, אבוקדו וטחינה. וקינחנו במיקלחת באגם הקפוא וקפה.

חמישה ימים נהדרים שבהם בילינו בטבע בחברה טובה. חיינו פשוט - ישנו ברכב, הכנו את האוכל שלנו בעצמנו, התרחצנו בנהר. זה לא עלה הרבה כסף, לינה שילמנו רק לילה אחד וגם זה היה עשר דולר בלבד, וקנינו אוכל טוב. ונהנינו מכל מה שיש לטבע לתת - נופים מדהימים, מצוקים מעניינים ואנשים טובים לבלות איתם. שוב הדברים הבאמת חשובים באמת בחיים לא עולים הרבה כסף. כל השאר זה הרגלים רבים שאנחנו צריכים לשבור.

 הנוף ב Macintosh loop

ועוד קצת נוף מהטרק שלמרות שאינו נודע היה אחד היפים והכיפיים בניו זילנד.
ואולי דווקא בגלל שאינו נודע?

יין טוב

ובית טוב

ארוחת בוקר

ואהבה

וגם חברה טובה.
מי צריך יותר מזה?

אה, כן - ונוף ואוויר הרים וחופש

מוצר בינוני עם שיווק מצויין ימכור יותר ממוצר מצויין עם שיווק בינוני

מוצר בינוני עם שיווק מצויין ימכור יותר ממוצר טוב עם שיווק בינוני. כזה הוא המילפורד - מוצר בינוני עם שיווק לא מהעולם הזה: הטרק הכי יפה בעולם, חובה להרשם חצי שנה מראש, כשהרישום לטרק נפתח כל המקומות נעלמים מייד. אז אנחנו גם נפלנו בפח.

נתחיל בהסבר קצר. בניו זילנד לטרקים שנחשבים ל great walks צריך להרשם מראש. הרישום הוא לביקתות ולאתרי הלינה שבהם המקום מוגבל, אבל לא ניתן לישון במקומות אחרים שהם לא המקום המסודר, כך שבעצם זה מגביל את כמות האנשים בשביל וקובע את מחיר הטרק. אגב זהו רעיון מצויין כי לשבילים שהם ה great walks זה מגביל את כמות האנשים כנראה למידה כזאת שהטבע והרנג׳רים יכולים לנקות את הליכלוך אחרי האנשים. במילפורד יש מקום ל 40 איש ביום לא בסיור מודרך, ו40 איש אכן מתחילים אותו כל יום בעונה, כי כשהרישום נפתח כל המקומות נעלמים מייד. אנחנו נרשמו יום אחרי שנפתח הרישום לטרק ובתאריכים שאנחנו רצינו כדי לעשות את הטרק עם אנה ויוגב, נשארו 6 מקומות בלבד.

אז אנחנו היינו מברי המזל שנרשמו בזמן לטרק! קבוצה ״מובחרת״ של כ 20 זוגות ששילמו 600 דולר לארבעה ימים של הליכה ברגל (כן משום מה רוב האנשים בטרק באים בזוגות להוציא משפחה או שתיים וכמה מטיילים יחידים). נשמע מחיר מופקע? אמת, אבל זה הרי הטרק הכי יפה בעולם! אז זהו - פה בדיוק השיווק עשה את עבודתו מצויין. המילפורד הוא אכן יפה, הוא מהמם - ג׳ונגל שמקיף הרים מושלגים, ולנו עוד היה מזל כי הצלחנו לעבור אותו בלי גשם, וביום הכי יפה - היום של העליה לפס, העננים התבהרו ויכולנו לראות את הפס במלוא הדרו. אם זה מהטרקים הראשונים שלכם אני בהחלט ממליצה. אבל מי שכבר טייל לא מעט בהרים מושלגים, בוודאות ביקר במקומות יפים כמו המילפורד ואף יותר, כאלה שהיו אוטנטיים יותר ושלא עלו 300 דולר לאדם לארבעה ימים. 

אז אני אשמח להסביר קצת מה קרה וכיצד הפך המילפורד, בתוספת שיווק מעולה של ה DOC הניו זילנדי וכמה ישראלים, לטרק הכי יפה בעולם. היה היתה משוררת בריטית בשם אידית בלאנש בוגהן שטיילה במילפורד לפני יותר ממאה שנה, בעודו טרק בראשיתי וללא כל המדרגות והמדרכות שהתווספו כדי שאלפי המטיילים הפוקדים אותו מדי שנה לא ילכו לאיבוד. אותה המשוררת פרסמה כתבה על המילפורד שכותרתה the finest walk in the world . ה DOC הניו זילנדי השתמש בכותרת יחד עם כיתוב בפונט של שר הטבעות, שלא צולם שם מעולם, כדי לשווק את הטרק. ישראלים תרגמו את תאור הטרק ל״טרק הכי יפה בעולם״ וכך כולם בטוחים שהמילפורד הוא הטרק היפה בעולם. זה מצחיק אבל כמה רמזים, אסוציאציות ומילים בערך נכונות אבל לא בדיוק, יכולים ליצור אשליה במוחנו תוך שניות. ושוב שיווק שיווק שיווק. כמובן שהמקומות לטרק נגמרים תוך שניות וניו זילנד גורפת מיליונים מהתיירות.

ברמה האישית אריק ואני הכי נהננו מהחברה של אנה ויוגב. בישלנו ארוחות, שיחקנו קלפים ואפילו דיברנו. כן יוגב, הביטוי ״אולי נדבר״ הופך לשגור אצלינו כל פעם שאנחנו לא מצליחים להחליט אם לשחק יניב, קניפל או דוראק. היה לנו המון מזל עם המילפורד, לא היינו תחת גשם אפילו פעם אחת וכמו שאמרתי כבר, ביום הכי יפה השמיים התבהרו ומה שאנחנו עשינו בשביל זה היה לעצור להפסקה ולקוות שיתבהר. מעבר לזה הטרק נוח - היכן שעלול להיות בוץ או מוצף - בנו גשר, היכן שיש ירידה תלולה - עשו מדרגות, לא צריך לקחת תנור כי יש הרבה כירות גז בביקתות ואפילו נראה לי שהיה רנג׳ר שבערב ווידא שכולם הגיעו לביקתה שלו. אנחנו פחות אוהבים לטייל ככה ומעדיפים טרקים מבודדים יותר, אבל זה בהחלט עושה את הטרק לנגיש להרבה אנשים.

תחילת הטרק - te anau downs

חבורת רמזור

מפלים

החברה הכי טובה לטרק

בפס - הכל מלא בעננים.
אבל ישנה תקווה להתבהרות השמיים

ועבור הסיכוי לנוף יפה, עצרנו לאכול צהריים ולחכות שיתבהר

הפס במילפורד

ועוד בפס

ועוד בפס - שווה היה לחכות שיתבהר

Southerland fall - the tallest waterfalls in new zealand

Mcackay falls

חוגגים יום הולדת בחול

ה 29 בנובמבר הוא לא רק התאריך בו החליט האום על חלוקת ארץ ישראל, אלא גם יום ההולדת של אהובי. והשנה זה יום ההולדת הראשון שבו הוא היה רחוק מהבית, מהמשפחה ומהחברים. כבר בתחילת נובמבר התלונות של אריק לגבי ניו זילנד והיותה ריקה התגברו, ואיתן החששות של כיצד הוא יחגוג יום הולדת בלי חברים סביבו. בשביל אריק זה היה עיניין של ממש, עד כה הוא תמיד חגג יום הולדת עם המון חברים. יום הולדת 31 שלו היה עם כשישים חברים ויום הולדת 32 הוא חגג בפסטיבל מדברנרות. בגרוזיה חגגנו חצי שנה לנישואים עם תשעה חברים בטביליסי, את כולם הכרנו במהלך החודש שהיינו שם. ואילו בניו זילנד בקושי הכרנו תשעה אנשים בחודשיים ובטח האופציה לרכז אותם ליום הולדת היתה בלתי אפשרית. אז לעבור את יום ההולדת של אריק בשלום ובשימחה היה אתגר רציני.

ניסיתי לחשוב מה דבר שהכי ישמח אותו ביום ההולדת. כן, אני יודעת מה הגברים מבניכם חושבים, אבל נו באמת. אז ביקשתי מהחברים של אריק לצלם תמונות שלהם מברכים אותו. ככה יצא לו לראות את החברים בניו זילנד, ביום ההולדת שלו. תודה ענקית על שיתוף הפעולה. 

את יום ההולדת בלינו ב wanaka, עיירה קטנה וקסומה עם נוף הרים ואגם והמון מקומות טיפוס ליד. אחרי הנהיגה בחוף המערבי כשכל מה שמלווה אותנו זה אפור וגשם, השמיים הבהירים פגשו אותנו ונתנו לנו הצצה לאחד הנופים הכי מהממים שיש בניו זילנד. אריק התלהב מוואנקה וזה כבר נראה מבטיח.

welcome to wanaka

טיפסנו יומיים וביום שלפני יום ההולדת הלכנו לטפס את המולטיפיץ׳ הראשון שלנו בניו זילנד. מולטיפיץ׳, זה מסלול טיפוס ארוך שעושים אותו בכמה מקטעים לגובה. הראשון מטפס, מגיע לתחנה ואז השני עולה עד אליו וממשיך הלאה. אצלנו אריק הוביל הכל. הנוף שנחשף בכל שלב מהמם. אין הרבה מה להגיד מלבד להוסיף תמונות. אחלה דרך להתחיל את חגיגות יום ההולדת.

אחרי המולטיפיץ׳ חזרנו לגסט האוס ויצאנו לאכול המבורגר ולשתות בירה. אגב, ההמבוגר הכי טוב בניו זילנד הוא ה star burger בוואנקה ולא ההמבורגרים המפורסמים ב queenstown. אחרי נסיונות למצא בר פתוח בוואנקה אחרי השעה עשר התייאשנו וחזרנו למלון. בקושי הצלחתי להחזיק מעמד מלהראות לאריק את מתנת יום ההולדת שלו. ב 12 הראתי לו את הסרטון. אריק ממש התרגש וכמעט בכה. בלי שום ספק יש דברים שכסף לא יכול לקנות - חברים שאוהבים אותך ומשקיעים בך. נראה שאחרי הסרטון אריק התחיל ממש להתרגש מיום ההולדת.

למחורת התחלנו את הבוקר עם ארוחת בוקר טובה שאריק הכין. כן, זה בניגוד לרעיון אבל הוא מכין ארחות בוקר מטורפות. לכבוד יום הולדת 33 הוא נדרש לרשום 33 משאלות. שנה הבאה נראה כמה הן מתגשמות. התחלנו את כתיבת המשאלות בארוחת הבוקר והמשכנו בבית קפה שוקולד עם נוף לאגם ואחר הצהריים הלכנו לטיסת פעלולים. ליום הולדת אריק החליט להעניק לעצמו טיסת פעלולים עם אלוף פעלולי האוויר של ניו זילנד, כאשר במהלך הטיסה אריק הטיס את המטוס ועשה חלק מהמפעלולים. אריק אומנם טוען שאני הבאתי לו את המתנה אבל תכלס הוא רצה טיסה, אני רק שכנעתי אותו שזה בסדר לקחת את הטיסה במחיר המלא ולא את הטיסה הקצרה - זה יום הולדת חשוב להתפנק. אחרי זה אכלנו ארוחת ערב ויום למחורת אריק קיבל את השלט "under 40 and sexy".

על ה tumbe stone

חגיגות 33 מתחילות על פיסגת ה little big wall

הנוף מסוף המולטיפיץ'

וזה הצד השני של הנוף. העננים מתקרבים ורומזים לנו לנסוע ל wanaka לעבר השמש

ההתרגשות בלקבל מזל טוב מהחברים בבית

כותבים משאלות

under 40 and sexy