החיים הפשוטים

החיים הפשוטים בקצחי היו פשוט נהדרים.

קיבלנו מפתח לבית מטפסים בקצחי העליון, כפר קטן ליד צ׳יאטורה. רוב הזמן הבית עומד נטוש ומדי פעם מגיעים מטפסים לישון בו או לעשות שם קמפינג. הבית עצמו חמוד מאוד ואחרי שנקינו אותו מעט, הסרנו את קורי העכביש וגם סידרנו לעצמנו כיור מאולתר הבית בכלל נהיה נהדר. בבוקר אני או אריק היינו יוצאים למעיין למלא מים - לשתיה, שטיפה והכל. היינו מבשלים לעצמנו והמכולת הקרובה היתה במרחק חצי שעה הליכה. אלה היו יומיים וחצי של ניתוק ואנשים מרתקים.

הגענו בלילה. המונית לקחה אותנו לכפר הנידח. כשנכנסנו לא היה אור והפנסים שלנו האירו על קורי עכביש במקומות שונים. נכנסנו לחדר השינה, אירגנו לעצמנו מיטה, זחלנו לשקשים והחלטנו שמחר הבית הזה יראה טוב יותר. 

בבוקר קמנו, הכנו ארוחת בוקר טובה, טיטינו קצת את המקום מחתיכות תיקרת העץ המתפרקת והלכנו לטפס. 

קצחי סווטי - המנזר על העמוד, כפי שנשקף מהמקום של מקס

 

המצוק ממש יפה. טיפסנו ליד מנזר על עמוד - קצחי סווטי. התחלנו מהסקטור שממש ליד הכנסיה, אבל בצהריים השמש כבר נהייתה חזקה מדי והחלטנו לעבור לסקטור אחר של המצוק. בדרך לסקטור השני פגשנו בחור שהתעקש שניקח מים קרים והפגיש אותנו עם מקס, אב המנזר. מקס התחיל לבנות מנזר שני בסקטור הנוסף של המצוק אבל הוא לא התנגד שנטפס שם. אחרי עוד כמה מסלולים ולקראת הערב הוזמנו לאכול איתו. האוכל היה ביתי, בסיסי וטעים, חוץ מהלחם שהיה קשה ושמשום מה הוא טען שזה יותר טוב לעיכול מלחם טרי, אבל הוא בכל מיקרה נתן לנו כיכר לחם טריה הביתה. במנזר היו גם שני ילדים קטנים שבאים לעזור לו בחופש לבנות את המנזר הבא, וכפי שהתברר לנו ביום המחורת יש עוד איזה חמישה אנשים שמתנדבים בבניית המנזר. 

האבא מקס הוא איש מאוד חזק. בשיחה התברר לנו שהוא זה ששיפץ את המנזר על העמוד, ניקה את כל המקום מזבל, הרחיב את המבנה והתערבב עם אנשי הקהילה עד שהחזיר את המנזר הקודם שהיה במקום לגדולתו - מקום מוכר, שאנשי הכפרים מטפחים אותו, ואתר למבקרים רבים שכמובן מביא הרבה כסף לכנסיה מתרומות שמשאירים המבקרים. הוא סיפר גם שנאבק עם הכנסיה שיכירו במקום כמנזר וכנסיה. אליה וקוץ בה, הכנסיה הכירה במקום כמנזר עתיק וחשוב, אבל גם אמרו שבהיותו נזיר אסור לו לרדת מהעמוד ואסור לו לדבר עם אנשים. הוא חי ככה כמה שנים אבל אחרי שהגיע תייר מיפן במיוחד כדי לבקר אותו ולדבר איתו ואסור היה לו לדבר עם אותו תייר, נמאס למקס. הוא רב עם הכנסיה, והחליט לפרוש. בסופו של עיניין הם הגיעו לפשרה שמאפשרת לו לבנות מנזר חדש ממול. קשה בגיל 60+ לעזוב את מה שבנית ויצרת במשך 20 שנה ולהקים הכל מחדש. אבל הוא החליט לעשות את זה כי הוא לא התכוון להמשיך להיות אסיר כל חייו.

לאחר ארוחת הערב אצל מקס חזרנו הביתה ועשינו טיול של שעה למכולת וחזרה. שם התברר לנו שאין ירקות וכדי לקנות ירקות צריך ללכת לחנות נוספת במרחק של עוד כחצי שעה ,שגם שם לא בטוח שיהיו ירקות. אז החלטנו שבצל ושום יהיו חברינו הטובים כירקות ושמלפפונים חמוצים יכולים לדמות מלפפונים חיים וחזרנו עם השלל הביתה. בישלנו ארוחת ערב מפוארת ואריק סידר את החשמל כך שאפילו היה לנו אור ושמנו מוזיקה במערכת שהיתה במקום. הלילה השני כבר היה הרבה יותר כיפי. הרגשנו בבית.

בלילה היתה סערה מטורפת, כזאת שהבומים של הרעמים גרמו לי להעיר את אריק ולהגיד שיקום לבדוק אם זה לא מישהו שמנסה לפרוץ לנו לבית. אבל אלה היו רק רעמים וקמנו בבוקר ליום יפה. אריק הלך להביא מים מהמעיין, הכנו חביתה ושידרגנו אותה עם בצל ושום. אפילו עשינו כביסה. לאחר מכן הלכנו לטפס. 

טיפסנו שוב ליד הכנסיה הישנה ואז עברנו לחלק החדש של מקס. היינו עייפים אז החלטנו לא לטפס יותר ופשוט ישבנו קצת עם מקס ואמרנו לו שלום.

השקיעה בדרך למכולת

חדר השינה שלנו

ארוחת הבוקר

מביאה מים מהמעיין

המצוק

עלינו חזרה הביתה מהמצוק. היו לנו את רוב המצרכים וההליכה למכולת נראתה מיותרת. אם זאת היו חסרים לנו כמה תפוחי אדמה למרק וביצים לארוחת בוקר. והחלטנו לבקש מהשכנים. כשעברנו ליד הבית היחיד שבו ראינו אנשים יום קודם קראנו לאנשים. יצאה אישה וילד קטן. האישה לא דיברה רוסית ובטח שלא אנגלית. בשפת הסימנים, יותר נכון תוך עשיית קולות של תרנגול, אריק ניסה להסביר שהוא מבקש שני ביצים ובתמורה הוא רוצה להביא לה כסף. מופע הפנטומימה של אריק גרם לאישה לצחוק מאוד, אבל זה לא עזר לה להבין מה אנחנו רוצים ממנה. היא עזבה את הילד הקטן שפרץ בבכי כנראה כי הוא לא רגיל לראות אנשים זרים, והלכה להביא את השכנה דוברת הרוסית. אחרי שהשכנה תירגמה מה ביקשנו האישה חזרה עם שתי ביצים ושק מלא בתפוחי אדמה. לקחנו 4 תפוחי אדמה ורצינו לשלם. היא לא היתה מוכנה לקחת כלום. כי ככה זה בגרוזיה. הם פותחים את הבית ואת הלב ונותנים הכל לאורחים שמתיחסים אליהם בכבוד. 

בישלנו מרק ואחרי הארוחה אריק הלך למעיין למלא לנו מים למקלחת. אחרי כרבע שעה הוא חזר ושמעתי את אחד השכנים שואל אותו אם הוא שותה יין. אריק אמר ״כן״ והשכן ביקש לחכות חמש דקות. אחרי כרבע שעה שמענו את השכן מבקש עזרה. הוא הביא עמו 2 ליטר יין ביתי, צלחת מלאה סולוגוני (גבינה), צלחת מלאה בדרג׳ני (חצילים עם אגוזים) ולחם. לשכן קוראים פסו. איש גדול עם לב ענק. ברוסית קלוקלת, כמה מילים בגרוזינית שאריק כבר למד והרבה סימני ידיים הם הצליחו לתקשר לא רע - שוב נאמרו טוסטים מרגשים, רק שהפעם לא כמו במסטיה הופיע חוק חדש. גברים שותים עד סוף הכוס. אז אריק ופסו שתו יחד 2 ליטר יין. הוא רצה להביא עוד בקבוק אבל הצלחנו להסביר שאריק כבר ממש שיכור. הוא הבין לגמרי את המצב ואמר שהתרופה היחידה היא ללכת לשתות אצלו קפה. ככה הכרנו את אישתו טיה וראינו את בנו הקטן, שישן.  

הם האנשים הכי נהדרים שיש. אין להם כמעט כלום במובנים שלנו - אין בכפר צנרת מים, את המים ממלאים במעיין,יש חשמל אבל הוא מתנתק גם בימי הקיץ אז על החורף אין בכלל מה לדבר, המכולת הקרובה היא המרחק חצי שעה הליכה, בימי הקיץ הם חייבים לחטוב עצים להסקה בחורף, והם כולם - פסו, טיה (שבעזרת השם תלד בקרוב), הילד ואמא של פסו חיים מהמשכורת של אמא של פסו, מזיה. היא אחות בבית החולים בצ׳יאטורה. הוא וטרינר אז הוא מרוויח מדי פעם כשנותן זריקות לחיות משק. אבל לא מעבר לזה.  אבל יש להם לב ענק - הגענו כאורחים והם כיבדו אותנו ונתנו לנו הכל, מכל הלב, בלי שום תמורה.

השארנו אצל פסו חמסה שתשמור עליו ואילו אנחנו קיבלנו תמונה שלו שתטייל איתנו בעולם. 

בפעם הבאה נשגיע לגרוזיה נסע לבקר אותו. 

פסו וטיאה - איש גדול עם לב ענק

  אחרי הערב עם פסו לקחתי את אריק נשען עלי למיטה. לא קמנו לטפס ביום למחורת. האמת שזה היה בגלל השיכרות אבל ממילא ירד גשם ולא היינו מצליחים לטפס. היינו צריכים לעזוב כדי להספיק לעלות לקזבג. אכלנו ארוחת בוקר טובה, ארזנו את הדברים באיטיות, לקחנו את הזמן בקצב של הכפר - בלי למהר. ועלינו על מונית שהזמין לנו פסו לצ׳יאטורה.

היה מאוד קשה לעזוב את קצחי. החיים הפשוטים הללו קירבו בנינו מאוד. נהננו, נשמנו, לקחנו את הזמן ואת הכל בקלות. מה שהיה חשוב זה מה נאכל, שהבית יהיה נקי ונעים, שנטפס ושנבלה יחד או עם האנשים שהכרנו. זה אומנם היה יומיים אבל הספיק כדי להעביר אותנו לשקט הזה. החיים בקצחי הם בשום צורה לא קלים, החורף קשה וזה מקום שמאוד בודד לגדל בו ילדים, אבל במצב הזה שבו אנחנו היינו הייתי נשארת שם עוד שבוע לפחות.

נפרדים מהבית הזמני שלנו

קחצי סווטי - עוד פעם אחת

חטא ההיבריס או כיצד היום הקל ביותר בטרק הפך ליום חילוץ

עשינו את הטרק מאושגולי למסטיה. זה הטרק ממסטיה לאושגולי שכולם עושים, רק שעשינו אותו הפוך בהמלצת בחור פולני. הטענה שלו היתה שלנווט הפוך קל יותר, וזה כנראה נכון, וממילא הרעיון של לחזור למסטיה נראה לנו כיפי יותר מלחפש מונית שתחזיר אותנו ביום האחרון.

מדובר בטרק של ארבעה ימים והוא מחולק לפי כפרים שבהם ניתן לישון או לעצור - מתחילים באושגולי , ישנים באיפרלי , בלילה הבא ישנים באדישי, בלילה האחרון ישנים בזבישי ואז חוזרים למסטיה. היינו עם אוהל כך שהחלוקה עיניינה אותנו פחות ואמרנו שנעצור בשבע בערב, כאשר נגיע לאן שנגיע.

התחלנו באושגולי בצהריים, בערך באחת, אחרי שאכלנו קופדרי שעליו אריק דיבר עוד בארץ. הלכנו די מהר ובערב עברנו את איפרלי והגענו עד העליה לפס שבין איפרלי ואדישי. ישנו בבקטת אלפיניסטים ורועים ישנה וקמנו מוקדם כדי לחצות את הנהר. הנהר זורם מהפשרת שלגים בקרחון הצמוד ומפלס המים עולה מהר כשאר השמש מגיעה לקרחון וממיסה אותו. לנהר הגענו בשמונה וחצי בבוקר והצלחנו לחצות בלי בעיה לפני שהקרחון נמס ממש. המים היו קפואים והמים זרמו בחוזקה, אבל אחרי כמה דקות בשמש התחממנו והמשכנו ללכת. בדרך עשינו ארוחת בוהריים של פטל. אכלנו כל כך הרבה שלא יכולנו לאכול יותר פטל בהמשך היום. בצהריים הגענו לאדישי ולאחר ארוחת צהריים טובה המשכנו ללכת והגענו עד אחרי זבשי, לאחד הכפרים הבאים בדרך למסטיה. נשארנו לישון אצל משפחה נחמדה על הדשא ובאופן כללי היינו במצב רוח מרומם אחרי שסיימנו יומיים וחצי של טרק ביום וחצי. השביל היה ברור וגם אם לא היה ברור הרי שבכל מיקרה למדנו כבר מהטרק הקודם שבגדול צריך ללכת בשביל שהולך בכיוון המתאים ומקסימום אחר כך להחליף לשביל אחר שמוביל לכיוון הרצוי. נשאר לנו יום אחד של הליכה וכבר חשבנו שבצהריים נהיה במסטיה ונשתה בירה אצל רוזה.

פה כבר נהיינו יהירים. קמנו בבוקר מוקדם ולאחר ארוחת בוקר טובה התחלנו ללכת. לפי המסלול במפה השביל הלך למעלה לעבר ההר. ראינו פיצול שבילים, האחד הוביל למעלה בזיגזג ברור יחסית והשני למטה לכפר. מהכפר היה זיגזג לא ברור. החלטנו ללכת לכפר כי מקסימום נעלה אחר כך בדוך. זאת היתה הטעות היהירה הראשונה - לא ללכת מהמסלול הברור. בכפר לא ראינו מסלול שעולה וניסינו לעלות בשביל ביער מתוך הנחה שהוא יתקל במסלול. זה לא קרה. ירדנו והחלטנו ללכת בשביל 4x4 כדי להגיע מהר למסטיה. אלא שאז ממש לפני הירידה לשביל 4x4 החלטנו שנלך על השביל ביער, נאסוף פטריות ונבשל אותן בערב. לפי המפה ב gps היה אמור להיות שם שביל עד למסטיה - זאת היתה הטעות היהירה השניה שכן השביל לא הופיע על המפות אלא רק על המפה הישנה בטלפון. השביל התחיל רחב, אבל בהמשך נהיה צר ובסוף נעלם. פה היתה לנו טעות יהירה נוספת שכן החלטנו שאנחנו נצליח לעבור ביער ובטח כבר נעלה על שביל כלשהו. זה עבד לנו במסלול הקודם ולכן לא לקחנו את ההחלטה הגיונית של להסתובב ולחזור לשביל 4x4. אבל הפעם זה היה יער עבות והיה קשה ממש לעבור בו. למרות זאת המשכנו לפלס את דרכנו בכיוון מסטיה. מפה כבר עשינו רצף נוסף של החלטות שגויות שהובילו אותנו לשבת על גבעה קטנה על מצוק חולי ולקרא לחילוץ. ראינו נחל קטן והחלטנו לרדת איתו עד הנהר, לעבור על גדת הנהר ולמצא גשר לכביש הראשי שהיה ממש מולנו. לאחר ירידה לא פשוטה שכללה גלישה קשה על ענפים ואדמה הגענו למטה כשמתחתינו מצוק. כדי לרדת לנהר היה צריך לעבור כמה מעברים של דרדרת חולית - האבנים החליקו ונשברו תחת הרגליים ומתחת היה מצוק בחלק מהמקומות ומתחתיו נהר. ניסינו לעבור את אזורי המצוק כדי לרדת למטה. אחרי שאריק החליק מטה הוא ראה שלא יהיה מעבר ליד הנהר. החלטנו לעלות. העליה בדרדרת החולית היתה כמעט בלתי אפשרית ומסוכנת מאוד. לאחר מאבק של כשעה שבעקבותיו התקדמנו רק במעט כלפי מעלה, ואילו התשנו את כוחותינו רגשית ופיזית, החלטנו לקרא לחילוץ.

המחלצים הגיעו די מהר. הצלחנו להסביר להם יחסית בקלות היכן אנחנו, היות והיינו ממש מול הכביש הראשי. ביקשנו שיעברו לאט עם הרכב וכשראינו אותם ביקשנו מהם לעצור. נופפנו בשמיכת מילוט שהחזירה את קרני השמש והם ראו אותנו. הם עלו עם גרזני קרח וחבלים וחילצו אותנו מהמקום.

שמחים ומוכנים לצאת לדרך

בדרך מאושגולי לאיפרלי - שביל אפר עם נוף מדהים

בדרך מאיפרלי לעליה לפס

ביקטת הרועים שבה העברנו את הלילה. הדבר היחיד שהיה חסר בה זה מטטא

מבשלים ארוחת ערב

הנוף מהבית הזמני

המתנה למי שקם מוקדם

דיין - הכלב שטייל איתנו - עלה ראשון לפס

אדישי

האמת להזמין חילוץ זה קצת פאדיחות. מצד שני עדיף את זה מאשר הסיכוי להפצע או למות. אז ישבנו שם על גבעה קטנה של חול וחיכינו לחילוץ. בזמן הזה הצטלמנו קצת, שיתפנו סיפורי פאדיחה והתחבקנו. כי אם כבר ביהירותינו נתקענו על גיבעת חול קטנה מעל מצוק אז לפחות ננצל את הזמן כמו שצריך.

ניצלנו את הזמן לחיבוקים וסיפורי פאדיחה - כי זה מה שעושים כשנתקעים על גבעת חול קטנה

ואלה מחצית מהמחצלים - שלושה אנשי חילוץ ושלושה אנשי משמר הגבול - תודה לכולם :)

  

הרגע הכי מפחיד בשבילי היה כשכמעט החלקתי מעל מצוק. למזלי אריק נתן לי יד והציל אותי.

לא יודעת לגמרי מה אני מרגישה לגבי העיניין. די הרבה בושה על ההחלטות היהירות והמטופשות, על זה שלא התעקשתי להמשיך על המסלול כשאני יודעת שלרדת מהמסלול עלול להיות מסוכן, על זה שלא התעקשתי לא לרדת לנהר כשידעתי שלפי המפה עלול להיות מצוק, על הצורך בחילוץ ועל זה שהמחלצים הצליחו ללכת על הדרדרת הזאת בקלות יחסית בעוד שאני הצלחתי בקושי. אני מניחה שהרגש הכי גדול זה בושה. אחריו יש את האשמה על אותן ההחלטות השגויות. 

אבל הכל טוב כשזה נגמר טוב, כן זה בתרגום ישיר מרוסית וזה המשפט ששמענו הכי הרבה. אני מאוד שמחה שאנחנו בריאים ושלמים וביחד.

הכל טוב כשזה נגמר טוב - בריאים, שלמים ואוהבים במסטיה

לפעמים כשיורדים מהדרך מקבלים מתנות

היה נראה שהטרק מאטסרי למסטיה מתגמל אותנו בכל פעם שאיבדנו את הדרך וירדנו מהמסלול. זאת אולי מסקנה מסוכנת כפי שיתברר בהמשך, אבל לפחות למסלול הזה, המסקנה היתה ברורה - כשיורדים מהדרך הראשית מקבלים מתנות.

לא הצלחנו להתחקות אחרי השביל הנכון לפס הראשון. אבל, תוך כדי עליה ישירה לפס דרך העמק מצאנו פטל ואוכמניות. ואלו לא פטל ואוכמניות קפואים, אלא פירות יער מלאי טעם שגרמו לי להתאהב מחדש בפירות הללו.

גם את תחילת שביל היער לא הצלחנו למצוא, אז החלטנו לרדת דרך היער לפי הכיוון הכללי של הכפר. אחרי חצי שעה הגענו לשביל המסומן אך החלק הכי כיפי היה במהלך החצי שעה הזו - המון המון פטריות יפות וטובות. שדות מלאים של פטריות לבנות, הנחשבות להכי טעימות. בסופו של דבר נכנענו ואספנו כמה. מהרגע שהגענו לשביל הנכון היו כבר פחות פטריות. לצערנו הפטריות שאספנו לא שרדו - כשירדנו למטה לכפר גילינו שהשקית של הפטריות נקרעה וכולן נפלו פרט לאחת, אבל זה לא הפחית במאום מחווית איסוף הפטריות.

ביום השני פספסנו את העליה לגולי פס והמשכנו במסלול אחר שהוביל אותנו אל מפלים מדהימים ושדה מלא בפטל. למרות שנאלצנו לחזור אחורה שלושה קילומטרים והספקנו פחות ממה שתכננו באותו יום, התנחמנו בכמעט קילו פטל :)

ביום האחרון קיבלנו הפתעה דווקא על השביל - נביעה טעימה. אך לאחר כמה צעדים התברר שלא ניתן לרדת להמשך השביל ממקום הנביעה. הירידה הנכונה היא דווקא במקום כזה שבו לא ניתן יהיה לראות את הנביעה. 

בטרק הזה כמו גם בחיים לפעמים היה שווה לרדת מהשביל הנכון והברור.

לא להתבלבל - זאת פטריה רעילה!
היא רק נראית ממש יפה

אלה הפטריות האכילות, שנחשבות להכי טעימות

   

אוכמניות

כמעט קילו פטל - לגמרי בחינם מאמא אדמה

קינוח בארוחת הערב

ולסיום - הנביעה

הפתעות בזוגיות

26.08.2014

בטרק מאטסרי למסטיה אריק הפתיע אותי מאוד עם יכולות הניווט שלו. המסלול מסומן בצורה גרועה למדי והמפה שהיתה לנו לא תאמה את הסימונים בשטח, כך שלמעשה רוב הזמן ניווטנו לפי המפה והמסלול המצוייר עליה ומפות השבילים הסוביטיות משנות השמונים.

הטרק הכי יפה שעשינו בסוונטי - התמונות לא מצליחות לתאר

העיניין הוא כזה - אריק הוא בגדול אחד כזה שיכול ויודע הכל, לפחות זה הרושם שהוא מנסה לייצר. אבל דווקא על יכולות הניווט שלו לא סמכתי כל כך. אולי זה בגלל שהוא איבד את הדרך בשביל מסומן בארץ בטיול הראשון שעשינו ואולי בגלל שבאותו טיול האינטואיציה שלי לגבי היכן סביר שיעבור מסלול היתה יותר גבוהה, הנחתי שלמרות ההתמצאות הפנומנלית שלו בעיר הוא לא ממש מתמצא בטבע.

בטרק שעשינו הוא היה מאוד מדוייק לגבי הכיוון והפניות שכדאי לקחת והוביל אותנו למקומות הנכונים ואילו אני בכיף הייתי מורידה אותנו לכפר הלא נכון.

האמת התביישתי קצת שלא סמכתי על יכולות הניווט שלו. זה לא כל כך נעים כשאתה לא סומך על בן הזוג שלך. במיוחד כששלי כזה "הוגה-בוגה" ניאנדרטלי. בהתחלה התלבטתי אם לספר לו שלא סמכתי עליו ולא האמנתי ביכולות שהנווט שלו ובסוף החלטתי לספר. להפתעתי, הוא הגיב ב"אני שמח שאחרי שנתיים וחצי של היכרות אני מפתיע אותך. זה כיף."

חשוב לדעת להעריך את היכולות של בן הזוג נכון אך עם זאת כיף לגלות דברים חדשים על בן הזוג, יכולות חדשות. מאוד נחמד שאפשר להגיד לו שהוא מפתיע ולפרגן, וגם טבעי שבן הזוג הוא לא כל יכול.

החלטתי לספר לאריק שלפני הטיול לא סמכתי על יכולות הניווט שלו

כאשר בפועל הוא גם ניווט אותנו למסעדה מדהימה

שתיה

24.08.2014

מי שמסתכל מהצד על הרגלי השתיה של הגרוזינים עלול להגיד שהם שתיינים ושיכורים. אבל מבט מקרוב יותר יכול לגלות שהם בעצם מנהלים שיחה. לפעמים זאת הדרך לנהל שיחה עמוקה.

 

בתרבות השתיה הגאורגיאנית יש את הטמדא - זה שאומר את הטוסט, המילים לפני שמרימים כוסית. ככל שהטוסט שאתה אומר עמוק יותר וגורם לאנשים לחשוב, ככה הטמדא טוב יותר. 

בכל פעם ששתינו בגאורגיה נאמר טוסט. על שלום, על הקשר בין גאורגיה וישראל, על האמא, על המשפחה, על המתים, על החיים, על האדמה ועוד. הטוסט הוא לא מילה, בדרך כלל לפני הטוסט מסופר סיפור אישי או סיפור מסורת או נאמרת אמירת עם ידועה. זהו דיבור עמוק וכנה ולמרות שהוא כללי לרוב, היה מופנה כאות הערכה ותודה למישהו ספציפי. זאת הזדמנות להביע רגש אמיתי מבלי לצאת רגשני מדי. הטוסטים נאמרים בארועים אבל גם פשוט כשיושבים סביב השולחן לשתות. לרוב הטוסט נאמר על ידי גברים, בכלל לרוב רק הגברים שותים. זאת שיחה עמוקה ורגישה שכנראה לא היו מצליחים לנהל ללא אלכוהול.

היום בגסט האוס לא היו כמעט אורחים, אף אחד לא הזמין ארוחת ערב ולכן ארוחת הערב שהוכנה היתה בעיקר למשפחה. וכרגיל היתה צ׳צ׳ה. אריק ושני החברה הפולנים שהיו בגסט האוס ירדו למטה והוזמנו להצטרף לשתות. אני החלטתי להשאר למעלה ולקחת זמן לעצמי. אריק קרא לי לבוא כשהם עברו ליין. היו רק גברים סביב השולחן. אריק וויטו (הבעלים של המקום) אמרו טוסטים. פעם האחד והפעם האחר. אבא של ויטו גם ישב בשולחן. אריק ביקש לשתות לכבוד האבות וההורים - הם אלו שנתנו לנו את החיים, חינכו אותנו, נתנו לנו בית ובעצם את כל מה שיש לנו היום. האבא מאוד התרגש. הוא רצה לשתות לכבוד הוריו והביא את התמונות של ההורים שלו, של אישתו ובנו שנהרג. הוא התרגש עד עומקי נשמתו ובכה. אני מניחה שכבר לא קורה הרבה שרואים אותו ככה ואומרים לו תודה. 

הוא הביא לאריק את הסכין שלו במתנה.
 

הסבא - המקור הכי עתיק שהכרנו לשושלת הצ'רטולני, גאה בתוספת חדשה לשושלת.

ויטו - שותים ומברכים את האחיין החדש

אריק עם הסבא

שותים עם אנשים טובים באמצע הדרך

נוסטלגיה

לנוסטלגיה יש כח גדול מאוד. היא יכולה לגרום לדברים שבמצב רגיל היו נחשבים ללא נעימים להראות אפילו מגניבים. כך היה עם רכבת הלילה לזוגדידי.

קשה להגיד שרכבת סובייטית היא תענוג, גם אם מדובר בקופה שהוא בעצם חדר עם 4 מיטות וגם אם מדובר בקרון חדש. סה״כ מדובר בארבעה דרגשים - שניים למעלה ושניים למטה ושולחן קטן ליד החלון. בקרונות החדשים יש חידוש ובמיטות למעלה יש מעקה כדי שבלילה לא תפול לריצפה. המיזוג עובד רק כשהרכבת נוסעת מה שאומר שבעליה לרכבת חום אימים והחום מתחדש כל פעם שהרכבת עוצרת. והיא עוצרת הרבה. משום מה אסור לפתוח חלונות וגם אם פתחת, עובר האחראי וסוגר אותם. אבל מצד שני כתוב גם שאסור לעשן וראיתי שוטר מדליק סיגריה. אז רכבת סובייטית כבר אמרתי?

ויש את השירותים. בקרון שלנו הם היו נקיים יחסית. הכל ממתכת כי כנראה לא שמעו על פלסטיק. כדי להוריד את המים לוחצים עד דוושה שפותחת חור בשירותים והצרכים נופלים למסילה. בשביל לשטוף ידיים צריך ללחוץ על הברז כלפי מעלה.

אריק סבל מהחום ברכבת וממש לא נהנה. ואני? לי היה ממש כיף. זאת היתה אטרקציה לשמה מבחינתי. זה הזכיר לי שהיינו נוסעים ברכבת לבקר את אח של סבתא או את אחות של סבא ואת אבא שלי. בגדול לא היה לנו כסף לקופה לדעתי או שלא נסענו ברכבות לילה. אבל אני זוכרת שהייתי עוברת ברכבת ומסתכלת על האנשים שיושבים בקופה, בחדרים הפרטיים הללו, וזה היה נורא מסקרן מבחינתי מה יש בקופה הזה.

אז הפעם יצא לי לישון באחד. ישנתי על הדרגש העליון שגם זה היה תענוג.

נזכרתי בנסיעה האחרונה שעשינו, ממש לפני שעזבנו את רוסיה. אז היתה מהומה באחת התחנות כי משהו נגנב והיו שוטרים. גם הפעם היו שוטרים בקרונות והיו גם כמה שיכורים.

האנשים שהיו איתנו בקופה, לעומת זאת, היו ממש נחמדים - אמא עם ילד קטן ובחור נשוי צעיר.

בקיצור, אני נהנתי מהנסיעה. אפילו מהביקור בשירותים. היה בכל העניין משהו נוסטלגי שהפך את זה מנסיעה לא נעימה לחוויה.

באותו ההקשר, אני חייבת לציין שגם השירותים בתחנה היו מיצג אנתרופולוגי מעניין. בוטקה שמחולק לארבעה תאים גבוהים, שירותים של בול קליעה על ריצפת בטון, קצת שחור ומלוכלך ובלי דלתות לשירותים. האישה שעובדת שם וגובה 20 טטרי על הכניסה הרגיעה אותי שהגברים נכנסים בצד השני ככה שזה בסדר להשתין כשאין דלת. נגיד שאחרי פעם אחת אני אנסה למצוא שירותים אחרים, אבל בסה"כ כחוויה חד פעמית, זה אפילו מעניין.

היום הראשון בטביליסי

20.08.2014

אז תכלס אני עוד צריכה לעכל את כל הדברים שהתחלתי לרשום אתמול. אבל אריק רושם בטירוף ויפרסם בקרוב את הבלוג. מה שמדרבן אותי לעשות את זה גם ולא להתמהמה. הוא איש של מעשים ולי כדאי ללמוד ממנו.

יצאנו לטייל בטביליסי. אנחנו בימי מנוחה, עוד מתאוששים מהשבוע האחרון בארץ. התעוררנו באחת עשרה ויצאנו לאכול בסביבות אחת. לאחר מכן התנהלנו בעצלתיים לרחוב רוסטבלי, הרחוב הראשי בטביליסי, ומשם לכיוון העיר העתיקה. העיר עצמה יפיפיה, חידשו בה המון. אולם ברגע שזזים לרחוב צדדי רואים את העיר האמיתית. עיר עניה יחסית שרוב הבניינים בה מתפרקים. העדפתי לרדת לרחוב צדדי כזה. בחור מקומי ראה אותנו ושאל מה אנחנו מחפשים והאם הלכנו לאיבוד. אמרנו שאנחנו רוצים להסתובב דווקא ברחובות הצדדיים וללכת לאיבוד. הוא אמר שזה בדיוק המקום לעיניין, הרחובות עצמם מפותלים ומכל רחוב יש כניסה לחצרות בתים גדולות. אחרי כמה דקות הוא עבר חזרה והתחלנו לדבר. הוא ואריק דיברו ודיברו והצענו לו ללכת לשתות איתנו יין. בדרך הוא לקח אותנו לסיור רגלי בכל העיר העתיקה. הוא סיפר סיפורים על העיר, על העבר, על גרוזיה ועל הקשר בין גרוזיה לישראל. חברי הילדות שלו גרים בארץ, באשדוד :). הוא מאוד אוהב את גרוזיה וגאה בה, במורשת שלה, ושמח לספר וללמד עליה. בילינו ככה ארבע שעות, והזמן טס. בברור רכשנו חבר חדש בעיר - אירקלי.

השילוב הזה של הרצון שלי להסתובב ברחוב הצדדי והישן והיכולת של אריק לפתח שיחה, הובילו אותנו ליום מדהים ומהנה. סיירנו במקומות שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אירקלי ובטח שלא היינו שומעים את ההסברים על כל מקום. ככה זה - יצא שאחד ועוד אחד הוא הרבה יותר משניים. וזה מה שאני מאוד אוהבת בזוגיות שלנו.

מומלץ מאוד בטביליסי להכנס גם לרחובות הצדדיים בעיר העתיקה. רואים את המבנים הישנים המתפרקים, את המרפסות מעץ שמעוטרות בגילופים עדינים, את המאפיות בקומות התחתונות כשחצי קומה מעל המדרכה וחצי מתחת. אפשר לראות כיצד האנשים חיים שם - את הכביסה שתלויה בחוץ, את האנשים החצי ערומים יושבים במרפסת בחום הקיץ, את הילדים שמשחקים ברחוב. צעד קל הצידה לרחוב הראשי ויש בתי קפה הומי אדם, מלאים בתיירים שלבושים יפה. שילוב מאוד מיוחד, בעיר מיוחדת, עם אנשים חמים שכיף לדבר איתם. אם יש לכם אופציה לדבר ולהכיר את האנשים קחו את הזמן, זה מרתק.