חטא ההיבריס או כיצד היום הקל ביותר בטרק הפך ליום חילוץ

עשינו את הטרק מאושגולי למסטיה. זה הטרק ממסטיה לאושגולי שכולם עושים, רק שעשינו אותו הפוך בהמלצת בחור פולני. הטענה שלו היתה שלנווט הפוך קל יותר, וזה כנראה נכון, וממילא הרעיון של לחזור למסטיה נראה לנו כיפי יותר מלחפש מונית שתחזיר אותנו ביום האחרון.

מדובר בטרק של ארבעה ימים והוא מחולק לפי כפרים שבהם ניתן לישון או לעצור - מתחילים באושגולי , ישנים באיפרלי , בלילה הבא ישנים באדישי, בלילה האחרון ישנים בזבישי ואז חוזרים למסטיה. היינו עם אוהל כך שהחלוקה עיניינה אותנו פחות ואמרנו שנעצור בשבע בערב, כאשר נגיע לאן שנגיע.

התחלנו באושגולי בצהריים, בערך באחת, אחרי שאכלנו קופדרי שעליו אריק דיבר עוד בארץ. הלכנו די מהר ובערב עברנו את איפרלי והגענו עד העליה לפס שבין איפרלי ואדישי. ישנו בבקטת אלפיניסטים ורועים ישנה וקמנו מוקדם כדי לחצות את הנהר. הנהר זורם מהפשרת שלגים בקרחון הצמוד ומפלס המים עולה מהר כשאר השמש מגיעה לקרחון וממיסה אותו. לנהר הגענו בשמונה וחצי בבוקר והצלחנו לחצות בלי בעיה לפני שהקרחון נמס ממש. המים היו קפואים והמים זרמו בחוזקה, אבל אחרי כמה דקות בשמש התחממנו והמשכנו ללכת. בדרך עשינו ארוחת בוהריים של פטל. אכלנו כל כך הרבה שלא יכולנו לאכול יותר פטל בהמשך היום. בצהריים הגענו לאדישי ולאחר ארוחת צהריים טובה המשכנו ללכת והגענו עד אחרי זבשי, לאחד הכפרים הבאים בדרך למסטיה. נשארנו לישון אצל משפחה נחמדה על הדשא ובאופן כללי היינו במצב רוח מרומם אחרי שסיימנו יומיים וחצי של טרק ביום וחצי. השביל היה ברור וגם אם לא היה ברור הרי שבכל מיקרה למדנו כבר מהטרק הקודם שבגדול צריך ללכת בשביל שהולך בכיוון המתאים ומקסימום אחר כך להחליף לשביל אחר שמוביל לכיוון הרצוי. נשאר לנו יום אחד של הליכה וכבר חשבנו שבצהריים נהיה במסטיה ונשתה בירה אצל רוזה.

פה כבר נהיינו יהירים. קמנו בבוקר מוקדם ולאחר ארוחת בוקר טובה התחלנו ללכת. לפי המסלול במפה השביל הלך למעלה לעבר ההר. ראינו פיצול שבילים, האחד הוביל למעלה בזיגזג ברור יחסית והשני למטה לכפר. מהכפר היה זיגזג לא ברור. החלטנו ללכת לכפר כי מקסימום נעלה אחר כך בדוך. זאת היתה הטעות היהירה הראשונה - לא ללכת מהמסלול הברור. בכפר לא ראינו מסלול שעולה וניסינו לעלות בשביל ביער מתוך הנחה שהוא יתקל במסלול. זה לא קרה. ירדנו והחלטנו ללכת בשביל 4x4 כדי להגיע מהר למסטיה. אלא שאז ממש לפני הירידה לשביל 4x4 החלטנו שנלך על השביל ביער, נאסוף פטריות ונבשל אותן בערב. לפי המפה ב gps היה אמור להיות שם שביל עד למסטיה - זאת היתה הטעות היהירה השניה שכן השביל לא הופיע על המפות אלא רק על המפה הישנה בטלפון. השביל התחיל רחב, אבל בהמשך נהיה צר ובסוף נעלם. פה היתה לנו טעות יהירה נוספת שכן החלטנו שאנחנו נצליח לעבור ביער ובטח כבר נעלה על שביל כלשהו. זה עבד לנו במסלול הקודם ולכן לא לקחנו את ההחלטה הגיונית של להסתובב ולחזור לשביל 4x4. אבל הפעם זה היה יער עבות והיה קשה ממש לעבור בו. למרות זאת המשכנו לפלס את דרכנו בכיוון מסטיה. מפה כבר עשינו רצף נוסף של החלטות שגויות שהובילו אותנו לשבת על גבעה קטנה על מצוק חולי ולקרא לחילוץ. ראינו נחל קטן והחלטנו לרדת איתו עד הנהר, לעבור על גדת הנהר ולמצא גשר לכביש הראשי שהיה ממש מולנו. לאחר ירידה לא פשוטה שכללה גלישה קשה על ענפים ואדמה הגענו למטה כשמתחתינו מצוק. כדי לרדת לנהר היה צריך לעבור כמה מעברים של דרדרת חולית - האבנים החליקו ונשברו תחת הרגליים ומתחת היה מצוק בחלק מהמקומות ומתחתיו נהר. ניסינו לעבור את אזורי המצוק כדי לרדת למטה. אחרי שאריק החליק מטה הוא ראה שלא יהיה מעבר ליד הנהר. החלטנו לעלות. העליה בדרדרת החולית היתה כמעט בלתי אפשרית ומסוכנת מאוד. לאחר מאבק של כשעה שבעקבותיו התקדמנו רק במעט כלפי מעלה, ואילו התשנו את כוחותינו רגשית ופיזית, החלטנו לקרא לחילוץ.

המחלצים הגיעו די מהר. הצלחנו להסביר להם יחסית בקלות היכן אנחנו, היות והיינו ממש מול הכביש הראשי. ביקשנו שיעברו לאט עם הרכב וכשראינו אותם ביקשנו מהם לעצור. נופפנו בשמיכת מילוט שהחזירה את קרני השמש והם ראו אותנו. הם עלו עם גרזני קרח וחבלים וחילצו אותנו מהמקום.

שמחים ומוכנים לצאת לדרך

בדרך מאושגולי לאיפרלי - שביל אפר עם נוף מדהים

בדרך מאיפרלי לעליה לפס

ביקטת הרועים שבה העברנו את הלילה. הדבר היחיד שהיה חסר בה זה מטטא

מבשלים ארוחת ערב

הנוף מהבית הזמני

המתנה למי שקם מוקדם

דיין - הכלב שטייל איתנו - עלה ראשון לפס

אדישי

האמת להזמין חילוץ זה קצת פאדיחות. מצד שני עדיף את זה מאשר הסיכוי להפצע או למות. אז ישבנו שם על גבעה קטנה של חול וחיכינו לחילוץ. בזמן הזה הצטלמנו קצת, שיתפנו סיפורי פאדיחה והתחבקנו. כי אם כבר ביהירותינו נתקענו על גיבעת חול קטנה מעל מצוק אז לפחות ננצל את הזמן כמו שצריך.

ניצלנו את הזמן לחיבוקים וסיפורי פאדיחה - כי זה מה שעושים כשנתקעים על גבעת חול קטנה

ואלה מחצית מהמחצלים - שלושה אנשי חילוץ ושלושה אנשי משמר הגבול - תודה לכולם :)

  

הרגע הכי מפחיד בשבילי היה כשכמעט החלקתי מעל מצוק. למזלי אריק נתן לי יד והציל אותי.

לא יודעת לגמרי מה אני מרגישה לגבי העיניין. די הרבה בושה על ההחלטות היהירות והמטופשות, על זה שלא התעקשתי להמשיך על המסלול כשאני יודעת שלרדת מהמסלול עלול להיות מסוכן, על זה שלא התעקשתי לא לרדת לנהר כשידעתי שלפי המפה עלול להיות מצוק, על הצורך בחילוץ ועל זה שהמחלצים הצליחו ללכת על הדרדרת הזאת בקלות יחסית בעוד שאני הצלחתי בקושי. אני מניחה שהרגש הכי גדול זה בושה. אחריו יש את האשמה על אותן ההחלטות השגויות. 

אבל הכל טוב כשזה נגמר טוב, כן זה בתרגום ישיר מרוסית וזה המשפט ששמענו הכי הרבה. אני מאוד שמחה שאנחנו בריאים ושלמים וביחד.

הכל טוב כשזה נגמר טוב - בריאים, שלמים ואוהבים במסטיה

לפעמים כשיורדים מהדרך מקבלים מתנות

היה נראה שהטרק מאטסרי למסטיה מתגמל אותנו בכל פעם שאיבדנו את הדרך וירדנו מהמסלול. זאת אולי מסקנה מסוכנת כפי שיתברר בהמשך, אבל לפחות למסלול הזה, המסקנה היתה ברורה - כשיורדים מהדרך הראשית מקבלים מתנות.

לא הצלחנו להתחקות אחרי השביל הנכון לפס הראשון. אבל, תוך כדי עליה ישירה לפס דרך העמק מצאנו פטל ואוכמניות. ואלו לא פטל ואוכמניות קפואים, אלא פירות יער מלאי טעם שגרמו לי להתאהב מחדש בפירות הללו.

גם את תחילת שביל היער לא הצלחנו למצוא, אז החלטנו לרדת דרך היער לפי הכיוון הכללי של הכפר. אחרי חצי שעה הגענו לשביל המסומן אך החלק הכי כיפי היה במהלך החצי שעה הזו - המון המון פטריות יפות וטובות. שדות מלאים של פטריות לבנות, הנחשבות להכי טעימות. בסופו של דבר נכנענו ואספנו כמה. מהרגע שהגענו לשביל הנכון היו כבר פחות פטריות. לצערנו הפטריות שאספנו לא שרדו - כשירדנו למטה לכפר גילינו שהשקית של הפטריות נקרעה וכולן נפלו פרט לאחת, אבל זה לא הפחית במאום מחווית איסוף הפטריות.

ביום השני פספסנו את העליה לגולי פס והמשכנו במסלול אחר שהוביל אותנו אל מפלים מדהימים ושדה מלא בפטל. למרות שנאלצנו לחזור אחורה שלושה קילומטרים והספקנו פחות ממה שתכננו באותו יום, התנחמנו בכמעט קילו פטל :)

ביום האחרון קיבלנו הפתעה דווקא על השביל - נביעה טעימה. אך לאחר כמה צעדים התברר שלא ניתן לרדת להמשך השביל ממקום הנביעה. הירידה הנכונה היא דווקא במקום כזה שבו לא ניתן יהיה לראות את הנביעה. 

בטרק הזה כמו גם בחיים לפעמים היה שווה לרדת מהשביל הנכון והברור.

לא להתבלבל - זאת פטריה רעילה!
היא רק נראית ממש יפה

אלה הפטריות האכילות, שנחשבות להכי טעימות

   

אוכמניות

כמעט קילו פטל - לגמרי בחינם מאמא אדמה

קינוח בארוחת הערב

ולסיום - הנביעה

הפתעות בזוגיות

26.08.2014

בטרק מאטסרי למסטיה אריק הפתיע אותי מאוד עם יכולות הניווט שלו. המסלול מסומן בצורה גרועה למדי והמפה שהיתה לנו לא תאמה את הסימונים בשטח, כך שלמעשה רוב הזמן ניווטנו לפי המפה והמסלול המצוייר עליה ומפות השבילים הסוביטיות משנות השמונים.

הטרק הכי יפה שעשינו בסוונטי - התמונות לא מצליחות לתאר

העיניין הוא כזה - אריק הוא בגדול אחד כזה שיכול ויודע הכל, לפחות זה הרושם שהוא מנסה לייצר. אבל דווקא על יכולות הניווט שלו לא סמכתי כל כך. אולי זה בגלל שהוא איבד את הדרך בשביל מסומן בארץ בטיול הראשון שעשינו ואולי בגלל שבאותו טיול האינטואיציה שלי לגבי היכן סביר שיעבור מסלול היתה יותר גבוהה, הנחתי שלמרות ההתמצאות הפנומנלית שלו בעיר הוא לא ממש מתמצא בטבע.

בטרק שעשינו הוא היה מאוד מדוייק לגבי הכיוון והפניות שכדאי לקחת והוביל אותנו למקומות הנכונים ואילו אני בכיף הייתי מורידה אותנו לכפר הלא נכון.

האמת התביישתי קצת שלא סמכתי על יכולות הניווט שלו. זה לא כל כך נעים כשאתה לא סומך על בן הזוג שלך. במיוחד כששלי כזה "הוגה-בוגה" ניאנדרטלי. בהתחלה התלבטתי אם לספר לו שלא סמכתי עליו ולא האמנתי ביכולות שהנווט שלו ובסוף החלטתי לספר. להפתעתי, הוא הגיב ב"אני שמח שאחרי שנתיים וחצי של היכרות אני מפתיע אותך. זה כיף."

חשוב לדעת להעריך את היכולות של בן הזוג נכון אך עם זאת כיף לגלות דברים חדשים על בן הזוג, יכולות חדשות. מאוד נחמד שאפשר להגיד לו שהוא מפתיע ולפרגן, וגם טבעי שבן הזוג הוא לא כל יכול.

החלטתי לספר לאריק שלפני הטיול לא סמכתי על יכולות הניווט שלו

כאשר בפועל הוא גם ניווט אותנו למסעדה מדהימה

שתיה

24.08.2014

מי שמסתכל מהצד על הרגלי השתיה של הגרוזינים עלול להגיד שהם שתיינים ושיכורים. אבל מבט מקרוב יותר יכול לגלות שהם בעצם מנהלים שיחה. לפעמים זאת הדרך לנהל שיחה עמוקה.

 

בתרבות השתיה הגאורגיאנית יש את הטמדא - זה שאומר את הטוסט, המילים לפני שמרימים כוסית. ככל שהטוסט שאתה אומר עמוק יותר וגורם לאנשים לחשוב, ככה הטמדא טוב יותר. 

בכל פעם ששתינו בגאורגיה נאמר טוסט. על שלום, על הקשר בין גאורגיה וישראל, על האמא, על המשפחה, על המתים, על החיים, על האדמה ועוד. הטוסט הוא לא מילה, בדרך כלל לפני הטוסט מסופר סיפור אישי או סיפור מסורת או נאמרת אמירת עם ידועה. זהו דיבור עמוק וכנה ולמרות שהוא כללי לרוב, היה מופנה כאות הערכה ותודה למישהו ספציפי. זאת הזדמנות להביע רגש אמיתי מבלי לצאת רגשני מדי. הטוסטים נאמרים בארועים אבל גם פשוט כשיושבים סביב השולחן לשתות. לרוב הטוסט נאמר על ידי גברים, בכלל לרוב רק הגברים שותים. זאת שיחה עמוקה ורגישה שכנראה לא היו מצליחים לנהל ללא אלכוהול.

היום בגסט האוס לא היו כמעט אורחים, אף אחד לא הזמין ארוחת ערב ולכן ארוחת הערב שהוכנה היתה בעיקר למשפחה. וכרגיל היתה צ׳צ׳ה. אריק ושני החברה הפולנים שהיו בגסט האוס ירדו למטה והוזמנו להצטרף לשתות. אני החלטתי להשאר למעלה ולקחת זמן לעצמי. אריק קרא לי לבוא כשהם עברו ליין. היו רק גברים סביב השולחן. אריק וויטו (הבעלים של המקום) אמרו טוסטים. פעם האחד והפעם האחר. אבא של ויטו גם ישב בשולחן. אריק ביקש לשתות לכבוד האבות וההורים - הם אלו שנתנו לנו את החיים, חינכו אותנו, נתנו לנו בית ובעצם את כל מה שיש לנו היום. האבא מאוד התרגש. הוא רצה לשתות לכבוד הוריו והביא את התמונות של ההורים שלו, של אישתו ובנו שנהרג. הוא התרגש עד עומקי נשמתו ובכה. אני מניחה שכבר לא קורה הרבה שרואים אותו ככה ואומרים לו תודה. 

הוא הביא לאריק את הסכין שלו במתנה.
 

הסבא - המקור הכי עתיק שהכרנו לשושלת הצ'רטולני, גאה בתוספת חדשה לשושלת.

ויטו - שותים ומברכים את האחיין החדש

אריק עם הסבא

שותים עם אנשים טובים באמצע הדרך

נוסטלגיה

לנוסטלגיה יש כח גדול מאוד. היא יכולה לגרום לדברים שבמצב רגיל היו נחשבים ללא נעימים להראות אפילו מגניבים. כך היה עם רכבת הלילה לזוגדידי.

קשה להגיד שרכבת סובייטית היא תענוג, גם אם מדובר בקופה שהוא בעצם חדר עם 4 מיטות וגם אם מדובר בקרון חדש. סה״כ מדובר בארבעה דרגשים - שניים למעלה ושניים למטה ושולחן קטן ליד החלון. בקרונות החדשים יש חידוש ובמיטות למעלה יש מעקה כדי שבלילה לא תפול לריצפה. המיזוג עובד רק כשהרכבת נוסעת מה שאומר שבעליה לרכבת חום אימים והחום מתחדש כל פעם שהרכבת עוצרת. והיא עוצרת הרבה. משום מה אסור לפתוח חלונות וגם אם פתחת, עובר האחראי וסוגר אותם. אבל מצד שני כתוב גם שאסור לעשן וראיתי שוטר מדליק סיגריה. אז רכבת סובייטית כבר אמרתי?

ויש את השירותים. בקרון שלנו הם היו נקיים יחסית. הכל ממתכת כי כנראה לא שמעו על פלסטיק. כדי להוריד את המים לוחצים עד דוושה שפותחת חור בשירותים והצרכים נופלים למסילה. בשביל לשטוף ידיים צריך ללחוץ על הברז כלפי מעלה.

אריק סבל מהחום ברכבת וממש לא נהנה. ואני? לי היה ממש כיף. זאת היתה אטרקציה לשמה מבחינתי. זה הזכיר לי שהיינו נוסעים ברכבת לבקר את אח של סבתא או את אחות של סבא ואת אבא שלי. בגדול לא היה לנו כסף לקופה לדעתי או שלא נסענו ברכבות לילה. אבל אני זוכרת שהייתי עוברת ברכבת ומסתכלת על האנשים שיושבים בקופה, בחדרים הפרטיים הללו, וזה היה נורא מסקרן מבחינתי מה יש בקופה הזה.

אז הפעם יצא לי לישון באחד. ישנתי על הדרגש העליון שגם זה היה תענוג.

נזכרתי בנסיעה האחרונה שעשינו, ממש לפני שעזבנו את רוסיה. אז היתה מהומה באחת התחנות כי משהו נגנב והיו שוטרים. גם הפעם היו שוטרים בקרונות והיו גם כמה שיכורים.

האנשים שהיו איתנו בקופה, לעומת זאת, היו ממש נחמדים - אמא עם ילד קטן ובחור נשוי צעיר.

בקיצור, אני נהנתי מהנסיעה. אפילו מהביקור בשירותים. היה בכל העניין משהו נוסטלגי שהפך את זה מנסיעה לא נעימה לחוויה.

באותו ההקשר, אני חייבת לציין שגם השירותים בתחנה היו מיצג אנתרופולוגי מעניין. בוטקה שמחולק לארבעה תאים גבוהים, שירותים של בול קליעה על ריצפת בטון, קצת שחור ומלוכלך ובלי דלתות לשירותים. האישה שעובדת שם וגובה 20 טטרי על הכניסה הרגיעה אותי שהגברים נכנסים בצד השני ככה שזה בסדר להשתין כשאין דלת. נגיד שאחרי פעם אחת אני אנסה למצוא שירותים אחרים, אבל בסה"כ כחוויה חד פעמית, זה אפילו מעניין.

היום הראשון בטביליסי

20.08.2014

אז תכלס אני עוד צריכה לעכל את כל הדברים שהתחלתי לרשום אתמול. אבל אריק רושם בטירוף ויפרסם בקרוב את הבלוג. מה שמדרבן אותי לעשות את זה גם ולא להתמהמה. הוא איש של מעשים ולי כדאי ללמוד ממנו.

יצאנו לטייל בטביליסי. אנחנו בימי מנוחה, עוד מתאוששים מהשבוע האחרון בארץ. התעוררנו באחת עשרה ויצאנו לאכול בסביבות אחת. לאחר מכן התנהלנו בעצלתיים לרחוב רוסטבלי, הרחוב הראשי בטביליסי, ומשם לכיוון העיר העתיקה. העיר עצמה יפיפיה, חידשו בה המון. אולם ברגע שזזים לרחוב צדדי רואים את העיר האמיתית. עיר עניה יחסית שרוב הבניינים בה מתפרקים. העדפתי לרדת לרחוב צדדי כזה. בחור מקומי ראה אותנו ושאל מה אנחנו מחפשים והאם הלכנו לאיבוד. אמרנו שאנחנו רוצים להסתובב דווקא ברחובות הצדדיים וללכת לאיבוד. הוא אמר שזה בדיוק המקום לעיניין, הרחובות עצמם מפותלים ומכל רחוב יש כניסה לחצרות בתים גדולות. אחרי כמה דקות הוא עבר חזרה והתחלנו לדבר. הוא ואריק דיברו ודיברו והצענו לו ללכת לשתות איתנו יין. בדרך הוא לקח אותנו לסיור רגלי בכל העיר העתיקה. הוא סיפר סיפורים על העיר, על העבר, על גרוזיה ועל הקשר בין גרוזיה לישראל. חברי הילדות שלו גרים בארץ, באשדוד :). הוא מאוד אוהב את גרוזיה וגאה בה, במורשת שלה, ושמח לספר וללמד עליה. בילינו ככה ארבע שעות, והזמן טס. בברור רכשנו חבר חדש בעיר - אירקלי.

השילוב הזה של הרצון שלי להסתובב ברחוב הצדדי והישן והיכולת של אריק לפתח שיחה, הובילו אותנו ליום מדהים ומהנה. סיירנו במקומות שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אירקלי ובטח שלא היינו שומעים את ההסברים על כל מקום. ככה זה - יצא שאחד ועוד אחד הוא הרבה יותר משניים. וזה מה שאני מאוד אוהבת בזוגיות שלנו.

מומלץ מאוד בטביליסי להכנס גם לרחובות הצדדיים בעיר העתיקה. רואים את המבנים הישנים המתפרקים, את המרפסות מעץ שמעוטרות בגילופים עדינים, את המאפיות בקומות התחתונות כשחצי קומה מעל המדרכה וחצי מתחת. אפשר לראות כיצד האנשים חיים שם - את הכביסה שתלויה בחוץ, את האנשים החצי ערומים יושבים במרפסת בחום הקיץ, את הילדים שמשחקים ברחוב. צעד קל הצידה לרחוב הראשי ויש בתי קפה הומי אדם, מלאים בתיירים שלבושים יפה. שילוב מאוד מיוחד, בעיר מיוחדת, עם אנשים חמים שכיף לדבר איתם. אם יש לכם אופציה לדבר ולהכיר את האנשים קחו את הזמן, זה מרתק.

היום הראשון בטיול הגדול או בעצם זה כבר היום השני

19.08.2014

וואו אני בכלל לא יודעת איך להתחיל לכתוב. 

יצאנו לטיול של כחצי שנה - גאורגיה, גרמניה, ניו זילנד ותאילנד. אני ואריק, עם תיקים עמוסים יתר על המידה והרבה מחשבות שעוד תקועות מהבית.

יצאנו. נחזור עוד חצי שנה :)

כבר שבועיים שלא היה לי זמן לעצמי בכלל בגלל האירגונים לטיסה. השבוע האחרון היה קשה כי היו הרבה דברים לעשות, המון דברים לעשות, אבל בעיקר היו הרבה דברים שקרו ולא היה לי זמן לעכל ולעבד אותם או את הרגשות הנלווים אליהם. 

אז הכל נתקע.

קודם כל הנסיעה עצמה מלחיצה. אומנם מגניב לצאת לטיול חצי שנה ועוד עם בן הזוג, זה חלום שמתגשם. אבל כמו כל חלום הוא קצת מפחיד. מפחיד לעזוב את מקום העבודה, מפחיד ללכת למשהו שלא מוכר. אולי מפחיד היא לא המילה המדוייקת, יותר מדוייק להגיד מרגש. אבל גם זה רגש שצריך לתת לו מקום. ולא היה לי זמן להתרגש.

בנוסף, חגגתי שלושים ואחת שנים - מעבר לעשור הרביעי בחיי. גיל שלושים היה נקודת הכניסה לעשור הרביעי, אבל הרגשתי את זה רק עכשיו בגיל שלושים ואחת. ביום ההולדת עצמו חגגתי עם המשפחה. פעם ראשונה בחיי הבוגרים שחגגתי קודם עם המשפחה ורק אז עם החברים, וזה שינוי. 

היתה גם התרחשות סביב אבא שלי. את אבא אני לא מכירה, פעם אחרונה שהייתי איתו בקשר היה בגיל שבע, כשעלינו לארץ. לפני כחודשיים, בתמיכתו של אריק, יצרתי קשר עם אבא. עכשיו אנחנו מדברים ואפילו נוסעים לבקר אותו ואת המשפחה החדשה שלו אחרי הטיול בגרוזיה. הוא התקשר ביום ההולדת שלי, וגם תכנן איתנו את הזמן שלנו בגרמניה, שאל מתי נגיע כדי שיוכל לפגוש אותנו ומה נרצה לעשות כדי אולי לבלות איתנו זמן. הוא רוצה לארח אותנו אצלו בבית והתחיל לקרא על דיסילדורף כדי לעשות לנו סיור בעיר. ניכר שהוא מתרגש. ואני? אני גם מתרגשת, אילו רק היה לי זמן לזה.

עזבנו גם את העבודות שלנו. יום העבודה האחרון היה שבוע בלבד לפני הטיסה. שלוש וחצי שנים טובות יותר ופחות, ומאתגרות. לא הקדשתי עדיין מחשבה לסיכום הכולל של כל התקופה.

חוץ מזה, השארנו את סלופר לאמא שלי. ממש קשה לי לזנוח את סלופר, הכלב שלנו שהוא חלק מהמשפה. אני מרגישה  אשמה שכדי לנסוע ולבלות, אנחנו השארנו אותו מאחור. אז נכון שהוא אצל אמא שלי והיא אוהבת אותו ומטפלת בו נפלא, אבל עדיין קשה להשאיר אותו מאחור. העיניין קשה במיוחד כי פשוט לא היה לנו זמן אליו בשבוע האחרון. 

את השבוע הפנוי שלנו ללא העבודה בילינו באריזת הדירה וסידורים אחרים. אמא של אריק עזרה לנו המון. בלעדיה לא היינו מצליחים לארוז את הדירה בזמן ובטח לא להשאיר אותה במצב נקי. אילו היינו מתמודדים על האריזה לבד, היינו עושים את הכל בלילה ברגע האחרון. היא פירפרה ועשתה את כל עבודת האריזה וניקתה מדפים ובסוף שתפה את הריצפה. אבל בתוך כל זה הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהל את הבית ולארגן אריזה וצריכה את החמות כדי שתעזור. וזאת הרגשה שלא נעימה לי כי מילדותי נושא ניהול משק הבית שלי וסדר ונקיון הוא נושא מאוד כואב. אמא של אריק אגב היתה נהדרת. היא כל הזמן שאלה מה לעשות ועשתה הכל כמו שביקשתי וממש לא ניסתה לחנך אותי. בכלל יש לי חמות 100%, אבל גם זה דורש עיכול.

למזלי יש לי את אריק. יותר טוב כשאנחנו ביחד. יותר קל מבחינת הכל, יותר כיף לעשות דברים ביחד וגם חצי מאחריות נופלת עליו. גם את השבוע הלא טרוויאלי הזה עברנו ביחד בצחוק. חצי מהזמן היינו באנטי פאזה - כשאני עירנית הוא ישן וההפך. היינו כמו יצור שמסוגל לעבוד סביב השעון, כשראש אחד ישן השני מחליף אותו.

ואז טסנו.

טיסה של 16 שעות, עם עשר שעות קונקשן באיסטנבול שנראו כמו הזדמנות טובה לבקר באיסטנבול לפני שהיחסים עם תורכיה יתדרדרו. הזמנו את הטיסה לפני צוק איתן והתחזית שלי לצערי התבררה כנכונה. למרות המצב שהשתקף מהעיתונים לקחנו את המלצתה של יוליה לבקר בעיר. איסטנבול אכן יפה, הספקנו רק להיות בכיכר טכסים וברחוב איסטיקלל, וחזרנו לשדה. כשהגענו לטביליסי, כל מה שרציתי זה לישון, וזה מה שעשינו.

עכשיו אנחנו במסעדה. שותים יין וכותבים. היה קשה לכתוב אבל החלטתי שאני צריכה להתחיל, כדי לנקות את כל הרגשות שבנתיים תקעתי בפנים עד הטיסה. עכשיו אנחנו בחופש.

חזרתי לכתוב