חזרנו לבנגקוק בטיסה מקראבי מוקדם בבוקר. חבר ילדות של אריק מסן פרנסיסקו נחת בבנגקוק בלילה לפני והיתה לו טיסה בערב לקראבי. אז היה לנו חצי יום לבלות יחד איתו ועם חברתו, והיות שזה היה שוב הסופ״ש החלטנו להשלים את החובה משבוע שעבר והפעם להגיע לשוק הצף של המקומיים. אבל לא ל damnoen saduak המתוייר אלא זה שלידו ,amphawa, שהוגדר כיעד המועדף ע״י הבנגקוקאים לבילוי הסופ״ש.
השוק הצף נמצא במרחק של כשעתיים נסיעה מבנגקוק. גם פה ההגעה לשוק המקומי לא היתה פשוטה. לקחנו נהג מונית שהבטיח להשאר איתנו עד הערב ולהחזיר אותנו. תודה לגוגל על הדיוק במקום כי הנהג לקח אותנו כמובן לשוק המתוייר. כשהגענו התנפלו עלינו ורצו מאיתנו 600 באט לאדם לסירה. הבנו שזה לא המקום שאנחנו רוצים להיות בו והתעקשנו עם הנהג שיסיע אותנו למקום הנכון, למורת רוחו ולמרות ההתנגדות שהביע. מאוחר יותר הבנו גם מדוע התנגד כל כך.
הגענו לאמפוואה. אף אחד לא התנפל עלינו ויכולנו לסייר בחופשיות בין הדוכנים. הדוכנים והחנויות פה היו אחרות, היו בשוק הזה הרבה יותר יצירות מקוריות, בובות מיוחדות וחנויות שנראו כמו חנויות בוטיק יחסית לשווקים בהם היינו עד כה. הציעו לנו לקחת סיור בסירה על הנהר. זה עלה 500 באט לארבעתנו בסירה פרטית. לא שהיינו צריכים סירה פרטית אבל החלטנו להנות מהחוויה. אולם כרגיל בתאילנד, אתה מבקש דבר אחד - אנחנו ספציפית רצינו לשוט על הסירה בין הסירות שמוכרות אוכל, ולמרות שאומרים לך יס יס אתה מקבל משהו אחר - כמו סיור של שעה על הנהר. הנופים היו יפים אבל אנחנו היינו על זמן קצוב. הנהג שלנו לא היה מוכן להסתובב, רק כל הזמן אמר יס יס, סיים סיים ולא הסתובב. צחקנו, נרגענו והבנו שזה מה יש. בסוף הגענו גם ללשוט בין סירות האוכל, להנות ממאכלי הים המגוונים, לטעום סרטנים ברוטב קארי ולנסות להבין האם השיפוד הוא אוינק אוינק, קוקוריקו או חיה עם צלילים אחרים. סיימנו את השייט בסירה והמשכנו להסתובב בחנויות ברגל.
בזמן השייט בסירה התקשר הנהג שלנו ואמר שהוא חייב לחזור לבנגקוק ושהוא לא מחכה לנו. לא יכולנו לחזור וגם ככה קבענו איתו ליותר מאוחר אז הנחנו שכשנצא נתפוס מונית. כשיצאנו מהשוק ניסינו להבין היכן יש מוניות. היות ולא היו הרבה תיירים בשוק גם לא היו הרבה אנשים שהבינו אנגלית. ויותר מזה, אף אחד לא יכול היה להגיד לנו היכן יש טקסי. הלכנו לצד שבו הוריד אותנו הנהג אבל לא היתה שם אף מונית. שאלנו אנשים וסימנו לנו ללכת לכיוון השני של השוק. עברנו, אבל גם שם לא ראינו אף מונית. פה כבר התחלנו לדאוג. לא ראינו גם מוניות עוברות אלא רק מכוניות פרטיות והבנו שבאמת הגענו לשוק של המקומיים. אז גם הבנו את ההתנגדות של הנהג שלנו, שקיווה כנראה לאסוף נוסעים נוספים בזמן שאנחנו מבלים בשוק ואילו פה אף אחד לא צריך מונית.
ניסינו להבין אם כך איך מגיעים לבנגקוק. הזמן התחיל ללחוץ ולא הבנו איך חוזרים. הצביעו לנו על אוטובוס ואמרו בנגקוק. אוטובוס זאת מילה גדולה למכונית עם אחורה המיועד לכשמונה אנשים בישיבה, ועוד שמונה בעמידה. מה שכן כולם מצטופפים בשימחה כדי שיהיה מקום לכמה שיותר אנשים. אריק התישב מקדימה ליד הנהג בנסיון להבין לאן נוסעים וכמה זמן זה יקח. אבל בתאילנד במקומות כאלה עדיף לדבר קצת תאית, או לפחות שיהיה לך הרבה זמן להנות מהחוויה. מהר מאוד הבנו שהאוטובוס הזה הוא אוטובוס פרברי שעובר בכל מיני כפרים מקומיים. החלטנו לרדת בכפר הראשון. אריק הבין מהנהג שפה נצליח למצא טקסי. היינו התיירים היחידים באותו כפר, וגם לא עיניינו יותר מדי את אנשי המקום. טקסי פנוי לא היה בנמצא, הכי הרבה טוקטוק שאינו מסוגל להגיע רחוק. אחרי כחצי שעה של חיפושים ונידודים הצלחנו להבין שישנו מיניבוס ישיר לבנגקוק. שיוצא כשהוא מתמלא. למזלנו זה קורה די מהר וככה הצלחנו להיות בדרכנו אם כי במסע שהיה נראה ללא כל תכלית. שעה וחצי בדרך לשדה לפי גוגל, ועוד שעה וחצי הטיסה ממריאה. לחברה היו תיקים בשמירות חפצים וכמובן שצריך עוד לעשות צ׳ק אין.
פה באה הדילמה הגדולה - האם לבטל את הטיסה מראש ולקחת אחת יום למחורת, למרות שיש כבר מלון מוזמן שמכיל חפצים שמחכים לחברה, או לנסות להגיע לשדה ולקוות לטוב. הם החליטו שהם מנסים - ואכן ירדנו בריצה מהמיניבוס ברחוב הראשי בבנגקוק, מצאנו להם מונית והם הספיקו להגיע לשדה עשר דקות לפני ההמראה. עשו צ׳ק אין וטסו לקראבי.
החוויה בשוק היתה מדהימה. גם הכפר הלא ברור שאליו הגענו. אני מאוד ממליצה להגיע דווקא לשוק הזה. אבל קחו לכם זמן, סבלנות ואורח רוח. מי יודע מה יהיה. בטח היינו נהנים גם קצת בכפר אילו היה לנו זמן.
למחורת היום השלמנו סידורים - שלחנו חבילה, הלכנו לעשות קניות ב MBK, הקניון-שוק הענק, קנינו קצת שטויות ומזכרות, ארזנו את התיקים ויצאנו בערב האחרון לשתות 3 ליטר צ׳אנג רק שנינו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה