13.01.2015
אנחנו שוב בדרך לאבא שלי. לפני הביקור הקודם כתבתי פוסט ובו השאלה היחידה שאיתה נסעתי אליו - האם אתה אוהב אותי? לא כתבתי לאחר מכן על המפגש. אריק כתב פוסט ארוך ויפה על המפגש, לי לקח זמן ועדיין לוקח לי זמן לעכל ולהבין. את התשובה שלי קיבלתי. היא לגמרי כן. יותר נכון, הוא לגמרי אהב אותי גם כשעזב.
עכשיו אחרי כמה חודשים של טיול ותקשורת עם המשפחה החדשה, מתפתחת תמונה קצת יותר אמיתית וכוללת. ובעיקר אני מבינה ומשלימה עם דברים. תמיד קינאתי בבנות שיש להן אבא. תמיד היה נדמה לי שזה פותר הרבה בעיות אם יש אבא, או לפחות מייצר פחות. הייתי צריכה שהוא יגן עלי, אבל זה היה כשהייתי ילדה. היום הוא בטח לא מסוגל לזה וגם אז אני לא בטוחה שהוא היה יכול.
היום אני יכולה להגיד בלב שלם שאני מאוד שמחה שאמא שלי גידלה אותי. לא שאבא שלי הוא איש רע, הוא איש טוב, אבל אני מי שאני בזכות אמא ויש לי תכונות שאני אוהבת שכנראה לא היו חלק ממני אם גם הוא היה מגדל אותי. הגעתי למקום שקט שבו אין לי מה לדמיין מה היה קורה אילו, אני מעריכה את מה שיש לי ומה שניתן לי ולא הייתי מחליפה את חיי - הדברים הטובים והדברים הרעים שהיו בהם.
היום אנחנו נוסעים לגרמניה רגועים יותר. אין את ההתרגשות של המפגש הראשון. המפגש הזה אמיתי יותר. מרגיש כמו לבקר קרובים רחוקים מאשר לבקר משפחה. אין מה לעשות, קשה לפצות על 23 שנים של ניתוק. המשפחה האמיתית הם אלו שאיתם בילית כל הזמן, בטוב וברע ובשמחה ובעצב. הם אלו שאיתם רבת הרבה והשלמת, הם אלו שיעשו בשבילך דברים ויעזרו לך והם אלו שמחכים כבר שתחזור מטיול של חמישה חודשים ויסדרו את התוכניות שלהם סביב התאריך החזרה שלך. ואתה תעשה את אותו הדבר בשבילם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה