שתיה

24.08.2014

מי שמסתכל מהצד על הרגלי השתיה של הגרוזינים עלול להגיד שהם שתיינים ושיכורים. אבל מבט מקרוב יותר יכול לגלות שהם בעצם מנהלים שיחה. לפעמים זאת הדרך לנהל שיחה עמוקה.

 

בתרבות השתיה הגאורגיאנית יש את הטמדא - זה שאומר את הטוסט, המילים לפני שמרימים כוסית. ככל שהטוסט שאתה אומר עמוק יותר וגורם לאנשים לחשוב, ככה הטמדא טוב יותר. 

בכל פעם ששתינו בגאורגיה נאמר טוסט. על שלום, על הקשר בין גאורגיה וישראל, על האמא, על המשפחה, על המתים, על החיים, על האדמה ועוד. הטוסט הוא לא מילה, בדרך כלל לפני הטוסט מסופר סיפור אישי או סיפור מסורת או נאמרת אמירת עם ידועה. זהו דיבור עמוק וכנה ולמרות שהוא כללי לרוב, היה מופנה כאות הערכה ותודה למישהו ספציפי. זאת הזדמנות להביע רגש אמיתי מבלי לצאת רגשני מדי. הטוסטים נאמרים בארועים אבל גם פשוט כשיושבים סביב השולחן לשתות. לרוב הטוסט נאמר על ידי גברים, בכלל לרוב רק הגברים שותים. זאת שיחה עמוקה ורגישה שכנראה לא היו מצליחים לנהל ללא אלכוהול.

היום בגסט האוס לא היו כמעט אורחים, אף אחד לא הזמין ארוחת ערב ולכן ארוחת הערב שהוכנה היתה בעיקר למשפחה. וכרגיל היתה צ׳צ׳ה. אריק ושני החברה הפולנים שהיו בגסט האוס ירדו למטה והוזמנו להצטרף לשתות. אני החלטתי להשאר למעלה ולקחת זמן לעצמי. אריק קרא לי לבוא כשהם עברו ליין. היו רק גברים סביב השולחן. אריק וויטו (הבעלים של המקום) אמרו טוסטים. פעם האחד והפעם האחר. אבא של ויטו גם ישב בשולחן. אריק ביקש לשתות לכבוד האבות וההורים - הם אלו שנתנו לנו את החיים, חינכו אותנו, נתנו לנו בית ובעצם את כל מה שיש לנו היום. האבא מאוד התרגש. הוא רצה לשתות לכבוד הוריו והביא את התמונות של ההורים שלו, של אישתו ובנו שנהרג. הוא התרגש עד עומקי נשמתו ובכה. אני מניחה שכבר לא קורה הרבה שרואים אותו ככה ואומרים לו תודה. 

הוא הביא לאריק את הסכין שלו במתנה.
 

הסבא - המקור הכי עתיק שהכרנו לשושלת הצ'רטולני, גאה בתוספת חדשה לשושלת.

ויטו - שותים ומברכים את האחיין החדש

אריק עם הסבא

שותים עם אנשים טובים באמצע הדרך

נוסטלגיה

לנוסטלגיה יש כח גדול מאוד. היא יכולה לגרום לדברים שבמצב רגיל היו נחשבים ללא נעימים להראות אפילו מגניבים. כך היה עם רכבת הלילה לזוגדידי.

קשה להגיד שרכבת סובייטית היא תענוג, גם אם מדובר בקופה שהוא בעצם חדר עם 4 מיטות וגם אם מדובר בקרון חדש. סה״כ מדובר בארבעה דרגשים - שניים למעלה ושניים למטה ושולחן קטן ליד החלון. בקרונות החדשים יש חידוש ובמיטות למעלה יש מעקה כדי שבלילה לא תפול לריצפה. המיזוג עובד רק כשהרכבת נוסעת מה שאומר שבעליה לרכבת חום אימים והחום מתחדש כל פעם שהרכבת עוצרת. והיא עוצרת הרבה. משום מה אסור לפתוח חלונות וגם אם פתחת, עובר האחראי וסוגר אותם. אבל מצד שני כתוב גם שאסור לעשן וראיתי שוטר מדליק סיגריה. אז רכבת סובייטית כבר אמרתי?

ויש את השירותים. בקרון שלנו הם היו נקיים יחסית. הכל ממתכת כי כנראה לא שמעו על פלסטיק. כדי להוריד את המים לוחצים עד דוושה שפותחת חור בשירותים והצרכים נופלים למסילה. בשביל לשטוף ידיים צריך ללחוץ על הברז כלפי מעלה.

אריק סבל מהחום ברכבת וממש לא נהנה. ואני? לי היה ממש כיף. זאת היתה אטרקציה לשמה מבחינתי. זה הזכיר לי שהיינו נוסעים ברכבת לבקר את אח של סבתא או את אחות של סבא ואת אבא שלי. בגדול לא היה לנו כסף לקופה לדעתי או שלא נסענו ברכבות לילה. אבל אני זוכרת שהייתי עוברת ברכבת ומסתכלת על האנשים שיושבים בקופה, בחדרים הפרטיים הללו, וזה היה נורא מסקרן מבחינתי מה יש בקופה הזה.

אז הפעם יצא לי לישון באחד. ישנתי על הדרגש העליון שגם זה היה תענוג.

נזכרתי בנסיעה האחרונה שעשינו, ממש לפני שעזבנו את רוסיה. אז היתה מהומה באחת התחנות כי משהו נגנב והיו שוטרים. גם הפעם היו שוטרים בקרונות והיו גם כמה שיכורים.

האנשים שהיו איתנו בקופה, לעומת זאת, היו ממש נחמדים - אמא עם ילד קטן ובחור נשוי צעיר.

בקיצור, אני נהנתי מהנסיעה. אפילו מהביקור בשירותים. היה בכל העניין משהו נוסטלגי שהפך את זה מנסיעה לא נעימה לחוויה.

באותו ההקשר, אני חייבת לציין שגם השירותים בתחנה היו מיצג אנתרופולוגי מעניין. בוטקה שמחולק לארבעה תאים גבוהים, שירותים של בול קליעה על ריצפת בטון, קצת שחור ומלוכלך ובלי דלתות לשירותים. האישה שעובדת שם וגובה 20 טטרי על הכניסה הרגיעה אותי שהגברים נכנסים בצד השני ככה שזה בסדר להשתין כשאין דלת. נגיד שאחרי פעם אחת אני אנסה למצוא שירותים אחרים, אבל בסה"כ כחוויה חד פעמית, זה אפילו מעניין.

היום הראשון בטביליסי

20.08.2014

אז תכלס אני עוד צריכה לעכל את כל הדברים שהתחלתי לרשום אתמול. אבל אריק רושם בטירוף ויפרסם בקרוב את הבלוג. מה שמדרבן אותי לעשות את זה גם ולא להתמהמה. הוא איש של מעשים ולי כדאי ללמוד ממנו.

יצאנו לטייל בטביליסי. אנחנו בימי מנוחה, עוד מתאוששים מהשבוע האחרון בארץ. התעוררנו באחת עשרה ויצאנו לאכול בסביבות אחת. לאחר מכן התנהלנו בעצלתיים לרחוב רוסטבלי, הרחוב הראשי בטביליסי, ומשם לכיוון העיר העתיקה. העיר עצמה יפיפיה, חידשו בה המון. אולם ברגע שזזים לרחוב צדדי רואים את העיר האמיתית. עיר עניה יחסית שרוב הבניינים בה מתפרקים. העדפתי לרדת לרחוב צדדי כזה. בחור מקומי ראה אותנו ושאל מה אנחנו מחפשים והאם הלכנו לאיבוד. אמרנו שאנחנו רוצים להסתובב דווקא ברחובות הצדדיים וללכת לאיבוד. הוא אמר שזה בדיוק המקום לעיניין, הרחובות עצמם מפותלים ומכל רחוב יש כניסה לחצרות בתים גדולות. אחרי כמה דקות הוא עבר חזרה והתחלנו לדבר. הוא ואריק דיברו ודיברו והצענו לו ללכת לשתות איתנו יין. בדרך הוא לקח אותנו לסיור רגלי בכל העיר העתיקה. הוא סיפר סיפורים על העיר, על העבר, על גרוזיה ועל הקשר בין גרוזיה לישראל. חברי הילדות שלו גרים בארץ, באשדוד :). הוא מאוד אוהב את גרוזיה וגאה בה, במורשת שלה, ושמח לספר וללמד עליה. בילינו ככה ארבע שעות, והזמן טס. בברור רכשנו חבר חדש בעיר - אירקלי.

השילוב הזה של הרצון שלי להסתובב ברחוב הצדדי והישן והיכולת של אריק לפתח שיחה, הובילו אותנו ליום מדהים ומהנה. סיירנו במקומות שלא היינו מגיעים אליהם אלמלא אירקלי ובטח שלא היינו שומעים את ההסברים על כל מקום. ככה זה - יצא שאחד ועוד אחד הוא הרבה יותר משניים. וזה מה שאני מאוד אוהבת בזוגיות שלנו.

מומלץ מאוד בטביליסי להכנס גם לרחובות הצדדיים בעיר העתיקה. רואים את המבנים הישנים המתפרקים, את המרפסות מעץ שמעוטרות בגילופים עדינים, את המאפיות בקומות התחתונות כשחצי קומה מעל המדרכה וחצי מתחת. אפשר לראות כיצד האנשים חיים שם - את הכביסה שתלויה בחוץ, את האנשים החצי ערומים יושבים במרפסת בחום הקיץ, את הילדים שמשחקים ברחוב. צעד קל הצידה לרחוב הראשי ויש בתי קפה הומי אדם, מלאים בתיירים שלבושים יפה. שילוב מאוד מיוחד, בעיר מיוחדת, עם אנשים חמים שכיף לדבר איתם. אם יש לכם אופציה לדבר ולהכיר את האנשים קחו את הזמן, זה מרתק.

היום הראשון בטיול הגדול או בעצם זה כבר היום השני

19.08.2014

וואו אני בכלל לא יודעת איך להתחיל לכתוב. 

יצאנו לטיול של כחצי שנה - גאורגיה, גרמניה, ניו זילנד ותאילנד. אני ואריק, עם תיקים עמוסים יתר על המידה והרבה מחשבות שעוד תקועות מהבית.

יצאנו. נחזור עוד חצי שנה :)

כבר שבועיים שלא היה לי זמן לעצמי בכלל בגלל האירגונים לטיסה. השבוע האחרון היה קשה כי היו הרבה דברים לעשות, המון דברים לעשות, אבל בעיקר היו הרבה דברים שקרו ולא היה לי זמן לעכל ולעבד אותם או את הרגשות הנלווים אליהם. 

אז הכל נתקע.

קודם כל הנסיעה עצמה מלחיצה. אומנם מגניב לצאת לטיול חצי שנה ועוד עם בן הזוג, זה חלום שמתגשם. אבל כמו כל חלום הוא קצת מפחיד. מפחיד לעזוב את מקום העבודה, מפחיד ללכת למשהו שלא מוכר. אולי מפחיד היא לא המילה המדוייקת, יותר מדוייק להגיד מרגש. אבל גם זה רגש שצריך לתת לו מקום. ולא היה לי זמן להתרגש.

בנוסף, חגגתי שלושים ואחת שנים - מעבר לעשור הרביעי בחיי. גיל שלושים היה נקודת הכניסה לעשור הרביעי, אבל הרגשתי את זה רק עכשיו בגיל שלושים ואחת. ביום ההולדת עצמו חגגתי עם המשפחה. פעם ראשונה בחיי הבוגרים שחגגתי קודם עם המשפחה ורק אז עם החברים, וזה שינוי. 

היתה גם התרחשות סביב אבא שלי. את אבא אני לא מכירה, פעם אחרונה שהייתי איתו בקשר היה בגיל שבע, כשעלינו לארץ. לפני כחודשיים, בתמיכתו של אריק, יצרתי קשר עם אבא. עכשיו אנחנו מדברים ואפילו נוסעים לבקר אותו ואת המשפחה החדשה שלו אחרי הטיול בגרוזיה. הוא התקשר ביום ההולדת שלי, וגם תכנן איתנו את הזמן שלנו בגרמניה, שאל מתי נגיע כדי שיוכל לפגוש אותנו ומה נרצה לעשות כדי אולי לבלות איתנו זמן. הוא רוצה לארח אותנו אצלו בבית והתחיל לקרא על דיסילדורף כדי לעשות לנו סיור בעיר. ניכר שהוא מתרגש. ואני? אני גם מתרגשת, אילו רק היה לי זמן לזה.

עזבנו גם את העבודות שלנו. יום העבודה האחרון היה שבוע בלבד לפני הטיסה. שלוש וחצי שנים טובות יותר ופחות, ומאתגרות. לא הקדשתי עדיין מחשבה לסיכום הכולל של כל התקופה.

חוץ מזה, השארנו את סלופר לאמא שלי. ממש קשה לי לזנוח את סלופר, הכלב שלנו שהוא חלק מהמשפה. אני מרגישה  אשמה שכדי לנסוע ולבלות, אנחנו השארנו אותו מאחור. אז נכון שהוא אצל אמא שלי והיא אוהבת אותו ומטפלת בו נפלא, אבל עדיין קשה להשאיר אותו מאחור. העיניין קשה במיוחד כי פשוט לא היה לנו זמן אליו בשבוע האחרון. 

את השבוע הפנוי שלנו ללא העבודה בילינו באריזת הדירה וסידורים אחרים. אמא של אריק עזרה לנו המון. בלעדיה לא היינו מצליחים לארוז את הדירה בזמן ובטח לא להשאיר אותה במצב נקי. אילו היינו מתמודדים על האריזה לבד, היינו עושים את הכל בלילה ברגע האחרון. היא פירפרה ועשתה את כל עבודת האריזה וניקתה מדפים ובסוף שתפה את הריצפה. אבל בתוך כל זה הרגשתי שאני לא מסוגלת לנהל את הבית ולארגן אריזה וצריכה את החמות כדי שתעזור. וזאת הרגשה שלא נעימה לי כי מילדותי נושא ניהול משק הבית שלי וסדר ונקיון הוא נושא מאוד כואב. אמא של אריק אגב היתה נהדרת. היא כל הזמן שאלה מה לעשות ועשתה הכל כמו שביקשתי וממש לא ניסתה לחנך אותי. בכלל יש לי חמות 100%, אבל גם זה דורש עיכול.

למזלי יש לי את אריק. יותר טוב כשאנחנו ביחד. יותר קל מבחינת הכל, יותר כיף לעשות דברים ביחד וגם חצי מאחריות נופלת עליו. גם את השבוע הלא טרוויאלי הזה עברנו ביחד בצחוק. חצי מהזמן היינו באנטי פאזה - כשאני עירנית הוא ישן וההפך. היינו כמו יצור שמסוגל לעבוד סביב השעון, כשראש אחד ישן השני מחליף אותו.

ואז טסנו.

טיסה של 16 שעות, עם עשר שעות קונקשן באיסטנבול שנראו כמו הזדמנות טובה לבקר באיסטנבול לפני שהיחסים עם תורכיה יתדרדרו. הזמנו את הטיסה לפני צוק איתן והתחזית שלי לצערי התבררה כנכונה. למרות המצב שהשתקף מהעיתונים לקחנו את המלצתה של יוליה לבקר בעיר. איסטנבול אכן יפה, הספקנו רק להיות בכיכר טכסים וברחוב איסטיקלל, וחזרנו לשדה. כשהגענו לטביליסי, כל מה שרציתי זה לישון, וזה מה שעשינו.

עכשיו אנחנו במסעדה. שותים יין וכותבים. היה קשה לכתוב אבל החלטתי שאני צריכה להתחיל, כדי לנקות את כל הרגשות שבנתיים תקעתי בפנים עד הטיסה. עכשיו אנחנו בחופש.

חזרתי לכתוב

ירח דבש בשביל ישראל - מתכוננים

את ירח הדבש שלנו החלטנו לעשות בשביל ישראל. יש לנו עשרה ימים ואני רציתי טרק ארוך, רציתי להתנתק, ורציתי משמעות - כל המשפחה החדשה שלנו (אריק , סלופר ואני) מטיילת בארץ שבה אני רוצה לגדל ילדים.

אז התחלנו עם ההכנות, וקצת קשה להתכונן לטיול הזה.

לי זה נשמע כמו חלום - כבר הרבה זמן אני רוצה לעשות טיול ארוך עם אריק, עם ציוד על הגב, עם ציוד מינימאלי כדי שיהיה נוח, שנינו יחד. מבחינתי הטיול הוא לא משהו זוהר, הוא פשוט הליכה בשבילים יפים. הוא זמן להיות ביחד, זמן לדבר, לחלום.

עולם של היום כשיש כל הזמן כל כך הרבה גירויים מסביב, במיוחד בחיים שלי ושל אריק שבהם יש המון חברים והמון פעילויות ומיליון משימות, רוב האנרגיה הולכת החוצה במקום ללכת פנימה. לא נשאר זמן לחלומות שלנו ולמה שאנחנו רוצים לבנות ביחד ולחוד. וזה התפקיד העיקרי של הטיול הזה מבחינתי - להוריד כמה שיותר הפרעות מבחוץ, ולהכנס פנימה.

אולם הטיול הזה קשה לתכנון, כי כמה שאני רוצה אותו, אריק לא רוצה - הוא מעדיף לנסוע לסקי. ואילו לי אין סיבות "מגניבות" לכאורה כדי להתעקש על הטיול הזה. כי לעומת סקי הטיול בשביל ישראל פחות זוהר, פחות אקסטרים, לא מאתגר במיוחד - הוא פשוט. אבל מבחינתי זה מה שאני אוהבת ובתוך זה אני רוצה לחיות - פשטות המעודדת הגשמת חלומות. וככה אני רוצה להתחיל את חיי הנישואים.

אז אני אצטרך להתעקש, לא לוותר, ולהוביל אותנו למקום הזה, למרות שקשה לי להתעקש ולקחת מישהו בניגוד לרצונו. אני מקווה שגם אריק יהנה.

השביל

ברוכים הבאים לבלוג המחשבות שלי

מכירים את זה שיש לכם מחשבה או תובנה מפתיעה? אולי היא אפילו לא מפתיעה אלא פשוט משהו שאתם מכירים או יודעים ושכחתם, או שסיפרו לכם על זה ועד כה מעולם לא הבנתם מה העיניין?

לי זה קורה המון בטיולים. הטבע בעיני מספק את התשובות הטובות ביותר. בשנים האחרונות הרבה מהאמירות שגדלתי עליהן איבדו את תוקפן, אני בוחרת להסתכל על החיים אחרת ממה שחונכתי שנכון, והשהייה בחוץ מספקת לי השראה ואת זוית הראיה האחרת.

לדוגמא, אחד הדברים הכי חזקים שגדלתי עליהם הוא שאני חייבת להיות הכי טובה או שאני כלום. כמובן שזה לא נאמר במילים הללו אף פעם, אבל השקפת העולם הזאת התבטאה במעשים. אם מישהי היתה מתלבשת טוב יותר שאלו אותי למה, אם היתה מישהי עם ציון יותר גבוה שאלו אותי למה, כשמישהי התחתנה שאלו אותי למה היא ולמה את לא מספיק טובה כדי להתחתן. למזלי הייתי ילדה נבונה ואת הרמז הבנתי עוד מילדות - אני צריכה להיות הכי טובה או שאני לא שווה.
אבל היופי הוא בעיני המתבונן. כי מי יוכל להגיד מה בעצם יותר יפה - שקיעה מעל הים ביום בהיר? שקיעה ביום מעונן? או לראות את השמש נעלמת בהרים ולא בים? כל אחד מהמראות הללו יפה, מעורר השראה, מדהים ולא ניתן להשוות בין יופיים.

בטיולים באה אלי ההשראה, המחשבות מסתדרות ובכלל החיים נראים הרבה יותר פשוטים. את ירח הדבש אריק ואני עשינו בשביל ישראל - עשרה ימים, מצומת כח עד לעתלית. המציאות מנקודת מבטי אינה זהה למציאות מנקודת מבטו של מתבונן אחר. אני ואריק החלטנו לכתוב את המחשבות שלנו בנפרד ולשתף אחד את השנייה, הצצה לתוך עומקי הדמיון ביני לבין החבר הכי טוב שלי.

אני כתבתי, אריק קצת פחות. אני אמשיך לכתוב את המחשבות, ולחלוק את המחשבות איתכם, אולי אזכה מכם לזוית הסתכלות נוספת...