לא כל הימים בטיול הם יפים. והחלטתי לכתוב על אחד כזה. כי הם קיימים - הרגעים הללו שהם עצובים ולא כיפיים ומתגעגעים הביתה ומרגישים לבד. לבד אני לא מרגישה אבל גם אני וגם אריק מרגישים את החסרון של המשפחה והחברים.
מבחינה כרונולוגית את הפוסט הזה כתבתי במקור לפני
הפוסט הקודם שלי - לפני שהתקלקל לנו הרכב וכן עשינו את הקופלנד למרות הכל. פשוט שחכתי לפרסם וכל זאת החלטתי לפרסם אותו. קצת מצחיק כי במבט לאחור כמובן שהכל מסתדר.
בטיול הראשון שלי פתאום היה לי יום ראשון של רע. לא הבנתי. הייתי בטיול הגדול והייתי אמורה לעוף על עצמי. והיה לי ממש גרוע. אני זוכרת שדיברתי אז עם גל שאמרה לי ״אף אחד לא מדבר על זה. כי כולם זוכרים בעיקר את הדברים הטובים. אבל הרבה מהזמן בטיול יש ימים שהם לא כיף. זה בסדר. זה ככה ופשוט צריך לעבור הלאה ולשפר את המצב״. אז באמת ככה זה. ישנם רגעי משבר או סתם רגעים של באסה.
נסענו מנלסון לייקס לכיוון fox glacier. אני החלטתי לנהוג כדי לאפשר לאריק לנוח ובחיי שאני נוהגת לאט בצד ההפוך של הכביש, אבל זה אולי לפוסט אחר. מזג האוויר היה רע למדי והכל היה אפור. נראה שאת ה copland לא נוכל לעשות בגלל מזג האוויר, ובכלל אריק ממש היה מצוברח וזה השפיע גם עלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה